"וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (בראשית מ"ה פסוקים א - ג)
הפסוקים הללו, מתארים את "שִׂיא הדְּרָמָה" של סיפור יוסף ואחיו. העלילה - שליוותה אותנו מתחילת פרשת "וישב", דרך פרשת "מקץ", באה כעת לסיומה בפרשת "ויגש". עד כה נחשפנו לסיפורו המפותל של יוסף בן יעקב - השָׂנוּא על אחיו הגדולים, שהורחק מהם בעל כורחו, ונחשב למת. עכשיו, רגע האמת הגיע, יוסף שעדיין אינו מזוהה על ידי אחיו, מוביל אותם לסיטואציה טעונה במיוחד - דרישתו להשאיר אצלו את אחיהם בנימין, ובעקבות כך באה "הקרבה עצמית" של יהודה. ואז - בבת אחת, הוא מסיר את המסכה וחושף את בפניהם האמת: "אני יוסף!" ומאז, המשפחה מתאחדת מחדש, והסיפור מסתיים ב"סוף טוב".
אך חז"ל (בראשית רבה צ"ג) מתעקשים "להשבית את השמחה" ולראות פה מסר אישי כואב ותובעני - לאדם הפרטי באשר הוא: "אבא כהן ברדלא אמר: אוי לנו מיום הדין! אוי לנו מיום התוכחה! יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, הדא הוא דכתיב: "וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו", לכשיבוא הקדוש ברוך הוא ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא - על אחת כמה וכמה!" גם הגמרא בחגיגה (דף ד:) מספרת, שרבי אלעזר - כשהיה מגיע לפסוק זה, היה בוכה - מאותה סיבה.
למעשה, חז"ל מחדדים את מוסר ההשכל מהפרשה: "תסתכלו על האחים - ותראו אותנו!" אם בני יעקב הקדושים לא יכולים לעמוד בתוכחתו של אחיהם הקטן, מה נעשה אנחנו ביום הדין הפרטי שלנו - מול מלך מלכי המלכים?! "אם בארזים נפלה שלהבת - מה יעשו אֲזוֹבֵי קיר?" (מועד קטן כ"ה:).
אך נראה, שאבא כהן ברדלא מעביר בדבריו מסר כללי נוסף, הוא מלמד אותנו - לקרוא! להבנתו, כל ההתרחשויות המתוארות בתורה, הם לא עוד "אירוע היסטורי", אלא התורה מדברת אל כל אחד - באופן ישיר,ודורשת מאתנו להסיק "מסקנות אִישִׁיּוֹת", ולהשליך את התוכחה הזו על החיים שלו: אַיֶּכָּה? איפה אתה?! אתה! כן אתה! חובה עליך להפנים את הלקח, ולראות את עצמך בתוך הסיפור - "מה אתה היית עושה?"
רבי יהודה לייב חסמן ("אור יהל") מְדַמֶּה זאת - לשני אנשים שבקרו בתערוכה של מכונות משוכללות. האחד, נעדר הבנה מיוחדת בענייני מכונות, והשני - מכונאי מקצועי. שניהם מתפעלים מהמכונות השונות, אך ההתפעלות של כל אחד מהם שונה בתכלית: הראשון, מתפעל באופן כללי מהיכולות והשכלולים, ובשבילו זו חוויה מעניינת, הנשכחת ממנו מהרה. ואילו חברו - יצרן המכונות, מתפעל וחוקר כל גלגל ובּוֹרֶג במכונות השונות. בשבילו, זהו ידע בעל ערך רב, ממנו הוא לומד, כיצד לבנות ולשכלל בעצמו - מכונות דומות.
באותה מידה, יש גישות שונות לסיפור יוסף ואחיו: האחד, מתרגש ומתפעל מהפגישה המחודשת בין יוסף לאחיו ולאביו - אחרי שנים ארוכות וקשות. אך חז"ל מלמדים אותנו לפקוח את העיניים, ולראות פה דבר שונה לחלוטין - זהו לא עוד סוף שמח לסיפור עצוב! אלא אירוע שאמור להכות על קָדְקוֹדֵנוּ ולעורר אותנו - "אוי לנו מיום הדין! אוי לנו מיום התוכחה!"
גם ביתרו - נמצאת התכונה הזו. לאחר הניסים שנעשו לישראל ביציאת מצרים, העולם כולו - שמע התרשם והתרגש, "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת" (שמות ט"ו), אבל היחיד שקם ועשה מעשה - היה יתרו! "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ", "וַיָּבֹא יִתְרוֹ" (שמות י"ח), וביאר רש"י: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ - מה שְׁמוּעָה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק". הוא שמע את אותן עוּבְדּוֹת - ששמעו כולם, אבל אינה דומה שמיעה - לשמיעה. יתרו "שמע" דבר נוסף - קול קורא אליו באופן אישי, והוא שאל את עצמו: "מה כל זה דורש ממני?"
וכמו שכתב רמב"ן באגרתו המפורסמת: "וֶהֱוֵי זָהִיר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה תָּמִיד, אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמָהּ. וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר - תְּחַפֵּשֹ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ".
לא קריאה לשם הנאה, ואפילו קריאה לשם עִיוּן - אינה מספקת. אלא קריאה שמטרתה "להשליך" על עצמך, וליישם בפועל את התּוֹבָנוֹת העולות מן הספר.