עקבות בחול // הרב עמיהוד סלומון

(צילום: שאטרסטוק)

בפרשת "בא", אנו עדים לאירוע היסטורי בעל משמעות רבה, יציאת מצרים.

בשעות שקדמו ליציאה, מצווים היהודים על שחיטת ואכילת קרבן הפסח - על פרטיו המרובים. ובין השאר, עליהם לאכול את הקרבן בצורה "חפוזה", כביכול, בכל רגע עומדים לצאת לדרך: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן" (שמות י"ב פסוק י"א).

עניין החיפזון - חוזר על עצמו גם במִצְוַת המַצּוֹת: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (פסוק ל"ט). ובהגדה של פסח מבואר:מַצָּה זוּ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים - עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם".

לשם מה החיפזון?!

עם ישראל משועבד במצרים מאות שנים, מדוע דווקא עכשיו - לקראת היציאה, אי אפשר לחכות עוד כמה רגעים - על מנת שיהיה להם זמן להתארגן, לאכול את הקרבן בנחת, ולהמתין שהבצק יספיק לתפוח ולהחמיץ?

כמו כן, התורה קוראת לחג הזה "חג המצות", מדוע המצה שנולדה מתוך "אילוץ" - חוסר זמן, הפכה להיות הסמל של החג? ומדוע אנו מנציחים דווקא 'אירוע שולי' - בצק שלא הספיק להחמיץ כדי צורכו?

ובכלל, מדוע בחג הפסח - בשונה משאר החגים, לצד המוֹטִיבִים שמטרתן לסמל את החירות, יש מצוות רבות שמטרתן להזכיר דווקא את השעבוד והסבל - כמו המרור והחרוסת (זכר לטיט)?

בנוסף, עם ישראל יוצא ממצרים מוּכֶּה וחָבוּל אחרי שנים רבות שבהם סבלו מרדיפות, גזירות ועינויים, מדוע אנו חוגגים זאת? האם לא מתאים היה לציין את המאורע הזה כיום עצוב (כעין "יום השואה")?

אולי התשובה לכל השאלות, מצויה בדבריו הקצרים של רש"י:"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּהיָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (פסוק מ"א) - מגיד שכיון שהגיע הקץ, לא עכבן המקום - כהרף עין". כלומר, הכל מתוכנן ומתוזמן על ידי ההשגחה העליונה, תעיד על כך העובדה, שכאשר מגיע הרגע שבו אמור להסתיים השעבוד, מעתה, אין להִשְׁתהוֹת אפילו לרגע קט, ועל היהודים למהר ולהחיש את היציאה ממצרים.

"החיפזון" מעיד על דִיוּק. עד עכשיו היה עליהם להיות משועבדים, ובדיוק - מרגע זה ואילך, הרי הם ראויים להיות בני חורין. וכן מצינו בגאולה העתידית: "אֲנִי ה', בְּעִתָּהּ - אֲחִישֶׁנָּה" (ישעיהו ס), משמע, כאשר יגיע העת - אעשה זאת באופן מיידי.

מתוך הזריזות אנו למדים, שהאלוקים שמוציא אותנו כעת ממצרים, הוא גם הביאנו לתוכה, וגם אם אין אנו יודעים או מבינים את הסיבה, מכל מקום - יש סיבה! ובעצם הידיעה הזו, טמונה נחמה גדולה: עמלנו לא לשוא, הצער לא היה לחינם, הייתה לו מטרה.

אם כן, המהירות מחדדת שגם השעבוד במצרים, הסֵבֶל והעינוי - לא היו לחינם, הייתה לכך משמעות ותכלית, היה זה חלק הכרחי בתכנית האלוקית לבניין עם ישראל.

הפסיכיאטר היהודי ויקטור פרנקל, מציין בספרו הנודע "האדם מחפש משמעות", את אמירתו של הפילוסוף הגרמני ניטשה: "מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה - יוכל לסבול כמעט כל 'איך'". רוצה לומר, אם האדם מוצא משמעות לקושי שלו, הוא מוכן לסבול זאת.

נראה, שיש לכך סימוכין בלשון הכתוב, המעיד על יששכר (בראשית מ"ט): "וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל", אם הוא מחפש מנוחה,מדוע הוא מטה את שכמו לסבול?לדברינו, מי שמבין את משמעות הסבל, הוא מוצא את המנוחה בידיעה שההקרבה שלו לא הייתה לחינם.

החת"ם סופר (פסחים קט"ו:) רואה במצה פנים שונות - גלות וגאולה: "במצה שני טעמים: האחד - זכר לעניות, שהיו אוכלים כן במצרים - כדרך העבדים שמאכילים אותן לחם שלא נתחמץ... והטעם השני - זכר לחירות שלא הספיק בצקם להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם".

מעתה מובן, משום כך זכתה "המצה" למקום של כבוד בחג הפסח. המצה מאחדת בתוכה גם את השעבוד וגם את הגאולה, והיא מסמלת, שהשעבוד - כמו הגאולה, היה מפוקח ומנוהל על ידי הקב"ה. כמו כן, המצה הרי היא אוכל שנוצר מתוך "חיפזון" - שמבטא את אותה המשמעות.

מאותה סיבה, אנו חוגגים גם את הסבל שהיה במצרים. כי בעקבות הגאולה, אנו מבינים שגם לסבל הייתה תכלית.

באופן דומה, מסביר "בית הלוי" את דברי המדרש(שמות רבה כ"ג), המתאר את דברי משה אחר קריעת ים סוף:"אמר משה לפני הקב"ה: יודע אני שחטאתי לפניך באז, שנאמר (פרק ה): וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה (לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ), והרי טבעת אותו לים. לכך אני משבחך באז - אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה (פרק ט"ו)".

לדבריו, "השירה שאמרו משה וישראל אז, לא היה עיקר שמחתם על זה שניצולו מיד המצריים. השירה נאמרה גם על השעבוד הקדום - כמו על הגאולה, דאלמלא השעבוד לא היה מקום לגאולה. וזהו שאמר "באז חטאתי" - דמקודם התרעם על כובד השעבוד, ועכשיו "אני אומר שירה באז", פירושו, דאני אומר השירה גם על אז - דהיינו על השעבוד הקדום, כמו על הגאולה של עכשיו".

לשם החידוד, הנה סיפור קצר (מאת הסופר קנת בראון):

לילה אחד חלם אדם שהוא על שפת הים, מטייל עם אלוקיו. בשמים הבזיקו תמונות מתוך חייו, בכל פעם שהבזיקה תמונה בשמיים, הבחין בשני זוגות עקבות רגליים שהיו בחול, זוג אחד שלו וזוג אחד של אלוקיו.

כאשר הבזיקה תמונת חייו האחרונה, הביט האדם לאחור על העקבות בחול. הוא הבחין כי פעמים רבות - דווקא בתמונות האומללות והעצובות של חייו, יש רק זוג אחד של פסיעות לאורך הדרך.

פנה האדם לאלוקים ושאל: "אלוקים, אתה אמרת לי שכאשר אחליט ללכת אחריך, תלך איתי לאורך כל הדרך, מדוע בזמנים שנזקקתי לך ביותר - עזבת אותי?"

ענה לו אלוקים: "בני, אני אוהב אותך ולעולם לא אעזבך. באותן תקופות שבהן רב היה סבלך, כשאתה רואה זוג אחד של עקבות - לא היו אלה עקבותיך, היו אלה עקבותיי שלי, כשנשאתי אותך על כתפיי".

בשם אמרו: עיקרי הרעיון - הרב אהרן טננבאום שליט"א