הדבר הראשון שפוגש כל יהודי שנכנס לתוך העבודה הקדושה של התבודדות ועבודה פנימית הוא: חושך גדול.
אחרי שנים של ריצה מבוהלת לצד החיים, וימים אוטומטיים מתוקתקים-מתקתַקים, אתה לוקח לך שעה, עוצר את הכול, נכנס לחדר, סוגר את הדלת, מתיישב מול עצמך, ולא מאמין. כי פתאום אתה רואה כמה אתה לא. כמה אתה לא מונח ולא שמח ולא רגוע ולא בטוח ולא מאמין ולא רוצה ולא אמתי ולא מתמסר ולא מתחשב ולא אוהב ולא כלום.
פתאום אתה פוגש כאב. אמתי. חי. מדמם.
פתאום אתה רואה עין בעין את דמות האסיר שאתה. את הפיג'מה המפוספסת שאתה אסור בה, את עבודת הפרך שאתה אזוק אליה ואת פרעה שמפתה אותך במתק שפתיים להמשיך לקבור את עצמך בחומר ובלבנים ובבצקים ממולאים.
ואז, מול המראה הכואב הזה, פורש היצר למרגלותיך רשת חדשה, מתוחכמת, מתחסדת, ששמה בישראל הוא 'ייסורי מצפון ושנאה עצמית'.
'למה אני כזה?' אתה מלקה את עצמך מול החושך, 'למה אני מוכרח להיות כזה? – כזה דפוק, כזה מכור, כזה פחדן, כזה חשדן, כזה לקחן, למה??? למה לא יכולתי להיות אחר; צדיק וטוב ורגוע ונותן ואוהב? למה? למה זה המצב שלי???'
גם בני ישראל במצרים התלבטו בשאלות: "וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות, י, כ) – כמה זמן עבר מאז הופיע משה רבינו במצרים עם בשורת הגאולה ועד שבני ישראל יצאו ביד רמה? למה הדרך כל כך מתארכת? הכול כבר מוכן לגאולה, לא?! יש רצון. יש שוועה. יש השם שמבטיח לגאול. יש שליח. האם משהו השתבש באמצע הדרך? ואיך זה שבמקום לחנות למרגלות הר סיני אנחנו עוד מדשדשים במצרים?
לא. שום דבר לא השתבש. זה המהלך וזו התוכנית. הדרך לגאולה עוברת בתוך חושך. לעולם לא תתרחש גאולה, אם לא קדמה לא גלות.
אומר רבי נתן: "וזה בחינת כל הגלויות, שעוברין על ישראל, שעיקרם הוא גלות הנפש. שעיקר הגלות הוא העצבות, על כן בהכרח להיות בגלות. שהוכרחו ישראל שירדו כולם למצרים, שגמר הגאולה האחרונה יהיה על ידי זה דיקא – על ידי שיורדין הצדיקים לעמקי היכלי התמורות, שהם בחינת מצרים וכל הגלויות ומבררים הקדושה משם דווקא" (ליקו"ה, הלכות הודאה, ו, נא).
אתה מבין, יהודי יקר? אומר לנו רבי נתן, זה לא בטעות! לא טעות החושך הזה שאתה קבור בו; לא טעות עבודת הפרך שאתה משועבד אליה; וגם לא באשמתך הפרעה'יים שמולחמים עליך. כל זה נעשה בדיוק גמור, מכוון וממוקד. ככה זה צריך להיות. ככה זה התכוון להיות מלכתחילה.
הסיפור של כולנו מתחיל במצרים. מוכרח להתחיל במצרים. הביוגרפיה של כל יהודי פותחת במילים: 'היֹה היָה ילד שנולד במצרים...' זו ההתחלה של הכול. זוהי נקודת המוצא שלנו. התחלת המסע הפרטי של כל נשמה שירדה לעולם הזה היא מֵצר והסתרה. ועל השלב הזה אי אפשר לדלג.
אין דרך לקבל את התורה ולהיות יהודי, אלא אם כן יוצאים ממצרים. וכדי לצאת ממצרים, צריך, כמובן, קודם כול להיות שם.
חדל לכעוס על הכאב שלך! הכאב שלך הוא כאב קדוש. זה כאב שדרכו יוצאים ממצרים!
אתה מבין? לא שהיית אמור להיות צדיק מואר וקדוש ונשגב, וברוב כסילותך אתה בחושך; לא שהיית אמור להיוולד בארץ ישראל של כהנים ומקדש ואורים ותומים, ובעוונותיך נולדת במצרים שורצת פרעה'יים; בדיוק כך היה צריך להיות – שתיוולד במצרים, ותרוץ אחרי פרעה בעצימת עיניים, ולא תבין כלום ולא תדע שום דבר, ותלך לאיבוד, ותעבוד עבודת פרך, ותכאב, ותיקרע מכאב, ותצעק מן הלחץ, ודרך שם, דרך שם דווקא – תצא ממצרים!
כי שם, בתוך הכאב של גלות מצרים, תפגוש את השם יתברך, האב שעונה לעמו בעת שוועם אליו.
שם גם תפגוש את משה, הרועה הרחמן והנאמן, שלא שוכח שום יהודי ומוסר נפש על כל יהודי, לא משנה כמה עמוק הוא קבור בזוהמת מצרים, וכמה כרוך הוא אחרי פרעה וערי מסכנותיו...
שם, בכור ההיתוך של מצרים, תזדכך ותיטהר לקראת המסע הגדול למדבר סיני, לקראת קבלת התורה והכניסה לארץ ישראל.
אם אמנם כן, אם המפתח לישועה הוא להיות בתוך הכאב, מדוע איננו מבינים זאת? מדוע אנחנו נבהלים כל כך מול ה'לא' שלנו, בורחים ממנו באימה או בועטים בו בחמת זעם, ולא מוכנים לקבל את המצרים שבתוכנו?
התשובה האירונית על השאלה הזאת היא – בגלל מצרים. אחד מסממני הגלות הוא התפיסה הזאת שהשתרשה בנו, התפיסה שאנחנו חייבים להיות בסדר, ולא רק בסדר אלא מושלמים ומוצלחים וחפים מכל שמץ של 'לא' על עצמנו.
ואם כואב לי?! אסור! זה ילדותי. זה רכרוכי. זה לא גברי.
ואם אני נכשל? – זה נורא ואיום! אני חייב להצליח!
ואם אני לא יודע? – אין דבר כזה 'לא לדעת'! חייבים לדעת! פשוט תדע. ותעשה. ותזרום. ותחיה. ותהיה כמו שמצפים ממך.
והתפיסה הזאת מועכת. חוסמת. מִצְרִית, שתובעת מאתנו מכסות לבנים והספקים ולא מרשה לנו להרגיש ולכאוב ולחיות...
כנגדה יש לנו נשק אחד – משה. דעת של צדיקים שאומרים לנו: אתה רוצה לצאת ממצרים? בסדר, הנה, נשלחתי לגאול אותך. אבל כדי שזה יקרה אתה מוכרח לזכור ולהסכים שאני בא למצרים; לא להוליווד. הֱיֵה שם. הרגש שם. הרכן ראש לכאב. וביחד נצא לדרך.