אחת המגבלות המשמעותיות בהתפתחות האישית של כל אדם זה העדר חופשיות פנימית בנפשו, חופש המחשבה ותחושת השחרור היא המפתח לתחילת החשיבה של האדם על עצמו ועל יכולותיו ומימוש כוחותיו שבפועל והגלומים בו, בהעדר חופשיות זו תהליך החשיבה נעשה לצר ומצומצם וכשכך התוצאות יהיו בהתאם, חסרות מעוף ופוטנציאליות ממשית.
השבי הפנימי של נפש האדם הינו שבי אכזרי, שבי בו האדם כולא את עצמו במודע ובתת מודע, ובו בזמן שהוא מחפש שחרור הוא נועל את עצמו, ולעיתים דווקא חיפוש השחרור באופן שגוי ולא מושכל, דווקא הליך זה סותם את הגולל ואת פנטזיית השחרור הפנימית המיוחלת.
נכונים הדברים שבעתיים כאשר אדם אחר כלא את נפש חברו והלך לו, דומה הדבר לאדם הנועל במנעול וזורק את המפתח לים, יתכן שנוכל לפרוץ אץ הנעילה אך לא לפותחה בפתיחה טבעית כראוי עם מפתח, יתכן שהנפש תחולץ מהמכלוא אך לא תצא כבת חורין.
בעולם החינוך והיעוץ יש בידי המחנך/היועץ כוח של נעילה ופתיחה של הנפש, זהו כוח אדיר וחזק, יש בידו את הכוח לשחרר את נפשו של המבקש את עזרתו, להדריכו בדרך האמת, ולהוציאו ממסגר נפשו, אך בד בבד בכוחו לנעול ולכלוא את הנפש הזקוקה לו, ופתיחה לאחר נעילה כזו היא פתיחה קשה, המנעול הפך לחלודה ולשברירי, ומנעול שכזה רק מנעולן מקצועי יצליח לפתוח או לחלופין להודיע שצריך לשבור את המנעול, ורק כך לחלץ אץ הנפש.
גרוע ובלתי נסלח שבעתיים הוא הנועל את נפש הנזקק לו ונעלם לו, דומה הוא לנועל במנעול וזורק את המפתח לים הגדול והסוער, נפש שכזו נעשית לכלואה, מצולקת, חסרת מעוף ויכולת הנעה, תארו לעצמכם אדם רשע שכזה הנועל ילד/ה קטנה בכלוב קטן וצר, עומד מבחוץ ומשכנע את הילד שנוח לו שם, וכדאי לו להיות שם, ומנסה לפייסו בדברים המושכים את הלב... עד כדי תחושה שהנער/ה מתחילים להאמין שאלו הם החיים האמיתיים, לכל הפחות שלהם..., אותו מחנך/יועץ ברוב חוכמתו וכישרונותיו אף יסביר לכלואים בצינוק איך למצוא שם תנוחה נוחה ולהעלים ראיות.
וביום בהיר, אחד/ת מיושבי הצינוק יחליט שהגיע הזמן להשתחרר ממצוקה נוראית זו וידרוש מכולאו לשחרר אותו מכבלי כלא זה, ויתחיל לצעוק לו פתח לי, יעמוד הכולא ויזרוק את המפתח למים שאין להם סוף, ובכך יאבד את חייו שלו ואת חיי הכלואים שלנצח לא יוכלו לצאת לחופשי ולהסביר את שהתרחש ובכך לחלץ את עצמם.
אחד מיועצי הנוער הגדולים ב100 שנים האחרונות הוא ויקטור פראנקל מי שלימים התפרסם כנוירולוג ופסיכיאטר ומייסד שיטת הלוגותרפיה, עוד בהיותו סטודנט לרפואה הוא הקים מתוך מחויבות אישית עמוקה מרכזי ייעוץ לנוער בדגש על מניעת נטילת חייהם מה שהיה קלאסי מאוד באותם ימים, והוא אכן הצליח מאוד.
לימים פראנקל עבר את השואה האיומה והפך עם השנים לדמות ואבן יסוד בהבנת נפש האדם, על פי תפיסתו של פראנקל - שפותחה לאחר שנכלא במחנה השמדה בתקופת השואה - הדחף העמוק ביותר של האדם, או יותר נכון הרצון העמוק ביותר, הוא שאיפה למשמעות והבנה של חייו והעולם שבו הוא נמצא, והבנה זו היא הכוח שיכול לעזור לו להתמודד עם סבל ומצוקה קשים ככל שיהיו. פראנקל טוען שהאדם המודרני שיש בידו את האמצעים, אך איבד את התכלית, סובל מתחושת עקרות וחוסר משמעות שהוא מכנה בשם "ריק קיומי", שהסימפטום הראשי שלה הוא שעמום. תחושה שבאה לידי ביטוי לפי פראנקל במשולש של דיכאון, תוקפנות, והתמכרות. אותו ריק קיומי גורם לרוב הצרות הרוחניות והבעיות הנפשיות. אליבא דפראנקל ברגע שהאדם ימלא לעצמו את הריק הפנימי שלו, וימצא משמעות לחייו בדבר שמחוצה לו, אליו יוכל להתכוון, ושלקראתו יוכל לחתור, ובו יוכל לשכוח את עצמו, הדבר יגלה את הווייתו האנושית האמיתית, ורוב הנוירוזות והבעיות שליוו אותו יפתרו.
פראנקל שרד את השואה, אך כמעט כל משפחתו, פרט לאחותו, הושמדה. סבלו במחנות הריכוז וההשמדה העצים את תפיסתו המוקדמת שהתפתחה כבר בגיל הנעורים, כי כל אחד זקוק ליעד מרכזי בחיים, מציאת משמעות לחייו, כדי להתגבר על טראומות ומצבים קשים. בספרו המפורסם ביותר "האדם מחפש משמעות" מספר פראנקל כי כדי לשמור על שפיותו האישית בתנאים הקשים, היה צועד לעיתים מחוץ למרפאתו ונותן הרצאה לקהל דמיוני על "החוויות הפסיכותרפיות במחנות ריכוז". כדי להמחיש את המתח בין שאיפה להגשמה חיובית, סיפר כי מה שהחזיק אותו בחיים במחנה הריכוז ועזר לו להתגבר אף על מחלת הטיפוס, היה הרצון העז לשחזר ולפרסם כתב יד של ספרו "הרופא והנפש: מבוא ללוגותרפיה" שאבד באושוויץלטענתו בני האדם הם חופשיים בבסיסם, ועל אף שהנאצים יכלו לשלוט בגופו, הם לא יכלו לשלוט בנפשו, שאת החופש שלה לא יכלו לשלול ממנו.
יכולת הדמיון והכוח לספר הוא כוח עצום שיכול לאפשר לאדם לשרוד את הנאצים כל עוד הוא מודע לכוח הזה הקיים בו, כל עוד הוא מסוגל להפרות את דמיונו ולספר את הסיפור, כוח הסיפור הדמיוני ובהגיע העתיד יש את כוח התיעוד כוח סיפור העבר, בידיו של האדם לצאת ממסגר נפשו בכוח זה, הוא יספר ואנחנו נאמין לו.
האדם הינו הסופר של עצמו, כותב את סיפור חייו, סיפור זה הוא קודש קודשים, סיפור זה הוא דרך חיים, כאשר נטה אוזן להקשיב לסיפורים שבני הנוער מספרים על עצמם נבין מי מסתתר מאחורי המסכה, נשים לב לנשמה שלו, להקשיב לסיפור של האחר ובמיוחד לכאלו שהיו כלואים בכלא שכולאם זרק את המפתח לים הגדול, זהו ההצלה עבורם, נחבקם חזק ונגיד להם ספרו את סיפור החיים שלכם, אנחנו מאמינים לכם ורק לכם.
בפרשת השבוע עומד גדול המבינים בנפש האדם: משה רבינו ומעביר את הציווי האלוקי, היהודי, אותו ציווי שחיינו סובבים לצירו, "למען תספר באזני בנך ובן בנך" לדעת לספר... להקשיב לאלו שהיו כלואים, להאמין להם, ולהפוך את זה לדרך חיים לחיים של אמונה, בידיעה שהכליאה ממצרים היה הטריגר וההזדמנות הגדולה ליצירת עם חדש, עם נולד, ולקבלת התורה.
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין