ה"קידוש" של היצר הרע?
השבוע יש מישהו שעושה "קידוש" מאוד גדול, לכאורה.
היצר הרע שבכל התורה כולה אנו מדברים כנגדו, אל תעשה כך וכך וכו', קוראים לו "מלך זקן וכסיל" (מ"ר קהלת ד,יג), קוראים לו טמא, ערל ועוד (ראה סוכה נב ע"א) - יש מקום אחד, פרשיה אחת, בה לכאורה אנו נותנים לו "לגיטימציה", הוא כביכול מקבל "הכרה", מתחשבים בו.
והפרשיה הזו היא פרשת השבוע שלנו:
כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת-תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת-רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת-צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה.
ובאים חז"ל ואומרים "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור" (רש"י מחז"ל, ראה קידושין כא ע"ב) אמרה תורה "מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות, ואל יאכלו בשר תמותות נבילות" (קידושין שם), הוי אומר עדיף שיעשו את המעשה הזה ברשות התורה מאשר חלילה בהפקרות.
אלא שדקדוק לשונם של חז"ל תמוה משהו - "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" - האם הפרשה הזו היא נגד יצר הרע? דרבה, היא בעדו! "מתחשבים" בו, מתירים איסורים לכבודו, כך שהפרשה הזו היא "בעד" יצר הרע ולא "נגדו". (ע"ד הפשט כוונת חז"ל היא כמובן שהאיסור הותר בגללו, ובכל אופן הלשון תמוהה קצת).
●
מי הם היוצאים למלחמה, ואיך יתכן שדווקא הם יכשלו?
ובכן, לכאורה יש כאן בפרשה קושיה עצומה.
בסוף פרשת השבוע הקודמת קראנו על סדרי היציאה למלחמה של עם ישראל, ולאחר דברי הפתיחה של הכהן המשיח (דברים כ ב ואילך): וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל-הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל-הָעָם. וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֵיכֶם אַל-יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּחְפְּזוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם-אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם. מתחיל שלב הסינון הקפדני של כל המתייצבים למלחמה, ובכן, ב"בקו"ם" שם חולקו "פטורים" מכל מיני סיבות ,סיבות שלא מורידים בהכרח את הפרופיל הצבאי, למשל: חתנים, נוטעי כרמים שלא חוללו עדיין, בוני בתים שלא חונכו, [והארכנו במאמרינו בשבוע הקודם בפשרם של הפטורים הללו דווקא], ובין היתר מופיע שם בסוף הפרשה "פטור" נוסף:
וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל-הָעָם וְאָמְרוּ מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ.
מיהו אותו "ירא ורך לבב" שחוזר מעורכי המלחמה? נחלקו רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי במס' סוטה (מד ע"א) בהגדרתו:
ר' עקיבא אומר הירא ורך הלבב כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה, רבי יוסי הגלילי אומר הירא ורך הלבב זהו המתיירא מן העבירות שבידו. (שתי הדעות הובאו ברש"י על הפסוק).
ורבי יוסי הגלילי מוסיף הוספה משמעותית מאוד לדבריו:
לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו שיחזור בגללן.
הוי אומר, לדעתו של ריה"ג הסיבה שהתורה פטרה חתנים, בוני בתים ונוטעי כרמים היא רק בגלל אותם חוטאים שאנו מבקשים להיפטר מהם, "ולכך תלתה לו תורה לחזור על בית וכרם ואשה לכסות על החוזרים בשביל עבירות שבידם, שלא יבינו שהם בעלי עבירה, והרואהו חוזר, אומר שמא בנה בית או נטע כרם או ארש אשה" (לשון רש"י על הפסוק).
כך שלדעתו של ריה"ג אין אכן סיבה אמיתית לפטור דווקא את אותם האנשים וכל הסיבה שאנו פוטרים אותם, היא רק בשביל שנוכל להיפטר "בכבוד" מן החוטאים למיניהם.
מה שנותר לברר בדעתו של ריה"ג היא מה מוגדר כחטא שבגינו נאלץ האדם לשוב הביתה?
●
גם עבירות "קלות" מוגדרות כחטא ששבים עליו מעורכי המלחמה
ובכן, חז"ל בסוטה (שם ע"ב) מגלים לנו שגם עבירות "קלות" מוגדרות כעבירות ששבים עליהם מעורכי המלחמה, למשל: שח בין תפלה לתפלה [בין הנחת תפלין ש"י לתפלין ש"ר], כך גם נפסקה ההלכה ששח בין ישתבח ליוצר, עבירה היא וחוזר עליה מעורכי המלחמה (עי' שו"ע או"ח סימן נד סעיף ג בשם הירושלמי). גם עבירות כאילו פוגמים ברמה הרוחנית של הלוחמים, התורה דורשת "סטריליזציה" רוחנית מוחלטת.
כך שהיוצאים למלחמה היו אנשי רוח, רמי מעלה, הכשרים והצדיקים ביותר אצל עם ישראל.
ידועה ההצגה המפורסמת שעשו המשכילים בווילנה [ראה במדור המאמרים "ההצגה הכי רעה בעיר" שם הובאו הדברים בטוב טעם ע"י ח' יקר בשבוע שעבר], ואמנם כוונת המשכילים היתה לגחך - ה' ירחם - על דברי התורה, אך הם באו לקלל ונמצאו מברכים, משום שכפי שהגיב הגר"ח מבריסק, כך אכן נראו הדברים, ואדרבה דווקא אותם הצדיקים והזקנים הם אילו שניצחו במלחמה.
וממילא מתעוררת לה א"כ השאלה, האם על צדיקים אילו אנו חוששים שהם יבואו לחטוא וילכו שולל אחר יצרם? האם למען אנשי מעלה רוחניים וגבוהים כ"כ צריכים אנו להתיר את יפת התאר?
הלא כבר כתב הרמב"ם שאין מחשבת עבירה מתגברת אלא בלב הפנוי מן החכמה (ראה רמב"ם סוף פרק כב מהל' איסורי ביאה), ואותם הצדיקים שלבם רחב כאולם ,והם מלאים בתורה וקדושה ,הם אילו שיבואו לחטוא? עד כדי שאם לא ישאנה בהיתר ישאנה באיסור?
●
רק הקב"ה מכיר את כחות הנפש של האדם
והתשובה היא: אין הכי נמי.
לו היו שואלים אותנו בוודאי לא היינו מתירים דווקא איסור זה, אולי היינו מוצאים עבירות אחרות שנדמה לנו שבהם קשה להתגבר על היצר והיינו מבקשים להתיר אותם.
אלא שהתורה ניתנה ע"י בורא עולם והוא זה שברא את האדם על כל מרכיביו וכל כחות הנפש שלו, וירדה תורה לסוף דעתו של האדם, שאפילו אנשים צדיקים כ"כ, מכל מקום בשעת מלחמה הם לא יוכלו להתגבר על יצרם, ומכיון שאין הקב"ה תובע מהאדם דבר שהוא למעלה מכחותיו [ראה ע"ז ג ע"א :אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו] ע"כ התירה התורה איסור זה.
אלא שדווקא בגלל שהתורה התירה את האיסור הזה כאן - במקום הכי לא צפוי ומתבקש, לכאורה - נמצינו למדים שיעור עצום.
כי מכאן נלמד שאת כל האיסורים שהתורה לא התירה, מסוגל האדם לעמוד בהם ולהתגבר עליהם, הוי אומר: עצם הדבר שהתורה התירה איסור זה כאן משום שהאדם לא יכול לעמוד בו, על כורחך אתה למד שבכל יתר האיסורים יכול אף יכול אתה לעמוד.
והדברים מתחדדים עוד יותר לאור האמור לעיל, שהלא מקום זה הוא המקום הכי לא "מתבקש" להיתר, ולמרות זאת התירה זאת התורה משום שירדה תורה לעומק כחות נפש של האדם, וכנ"ל, משמע - בכל יתר המקומות - גם אם נדמה לך שאינך מסוגל, בהכרח יש לך את הכחות להתגבר, ודו"ק.
כך שגם הפרשה הזו היא נגד יצר הרע, משום שמכאן אבן פינה ללימוד אודות הכחות הקיימים באדם להתגבר על יצרו בכל האיסורים האחרים.