הם עמדו בנמל התעופה. ממתינים למטוס חלופי. הם נחתו באופן דרמטי באתונה ועכשיו מחכים להמשך המסע. באיזו שעה יוצא המטוס?.
הנחיתה באתונה בלבלה אותם. הם היו נסערים.
רפאל, רק הוא שונה מכולם. לא מבין על מה הם מדברים ומה הם מסכמים. הוא דובר ספניולית, ולא מצליח לעקוב אחרי השינויים.
'מתי צפויה הנחיתה'? אולי להישאר לבד באתונה ולהמתין לטיסה שבשבוע הבא?
קבלת פנים ירושלמית
לבסוף עלה על המטוס ועשה את דרכו. הוא הגיע לירושלים. דקות אחדות לפני השבת. ברור שהוא טעה בדרכו. מזוודתו העמוסה שוחחה את הליכתו. וגם מראהו היה דאוג. לא כך תיאר לעצמו את בואו ירושלימה.
לאיפה יילך עכשיו?
חסיד עם שטריימל התקרב אליו. התבונן בו ארוכות. ראה את המזוודה. את החולצה הצבעונית, הבין במה המדובר. ופנה בחביבות עם טפיחה על השכם. רמיזה. כמה מילים של שאלה והתענינות. רפאל לא הבין מאומה. לכן גם לא יכול היה לענות כלום. רק דבר אחד ידע: ההלך הזה שבא לקראתו מזמין אותו. "מה אני אלך לאנשים שמדברים אידיש?" למרות זאת רפי לא סירב. כלום יכול היה?
מה הטעם של סעודה באידיש?
הסעודה לא היתה חוויה קלה. העייפות? לא ולא. התקשורת!. הוא לא ידע מה עושים כולם ליד השולחן. הבין שהם משוחחים בדברים מרתקים.
ראה שיש להם הרבה ילדים. וכולם מתבוננים ביחד בדפים צבעונים . מחייכים מהברקתו של הבחור שישב שם. גם שמע פסוקים שהוא הכיר. הם שרו
שירים – כל כך מרגשים. באחד השירים אפילו הצטרף ושר. הלילה רד. היכן יישן?
ניסו לעזור לו – אבל לא הבין. עד שתיבלו דבריהם בתנועות ידים. או-אז תחושת ההקלה קנתה שביתה בליבו. לא חייבים לדבר עם מילים. צריך לדבר עם הלב!
הוא, דובר ספניולית,– מצא שגם כשאתה לא יודע את השפה אבל אתה מבין את הדברים.הוא נכנס לחדר הנעים שהם סידרו לו, והלך לישון.
אם מישהו היה מציע לו מראש להתארח אצל דוברי אידיש? היה מחייך בביטול. אבל עכשיו? הוא לא מוכן לוותר על גודל החוויה. השבת שהחלה בקשיים רבים, פתאום התגלתה באורה הגדול. איזו שמחה. איזו אהבה. מסתבר שאפילו המילים הם אינם בעייה! כל הפחדים המוקדמים – היו מיותרים.
הגילוי המרעיש - עם מה אנחנו מדברים באמת! עם הלב כמובן!.
בלב מצויים גלים וזרמים תת קרקעים
התקשורת הנכונה שלנו עם זולתינו היא מהלב. אהבת ישראל היא חלק מתוך כל מה שיש בפנים. וזה לא קשור לשפה או לחוויות משותפות.
במתן תורה זכינו לברית ההדדיות. בכל אחד מאיתנו ניטוו קשרים של 'ערבים זה בזה'. אמנם לא די בעבודת הלב. מאוד נעים שיש גם שפה ברורה ודיבורים קולחים, אבל כל אלו משולים לזריעה שאחר החרישה. כשהלב הוא תמיד תלמים לצמיחה.
זה נכון אפילו אצל אורחים מ'פלנטה אחרת' .וזה בוודאי הכרחי גם ברדיוס הקרוב לנו. שפת הלב היא שפה רשמית – מאחוריה עומדות כל הפעולות של הלשון. כפי שאומר שלמה המלך במשלי: "לב חכם ישכיל פיהו, ועל שפתיו יוסיף לקח" כשהלב הוא 'משכיל' - הפה יודע מה לומר ובמינון נכון.
בפרשה זו אנו מצטוים על התרומה. – לתת לשני זו תפיסה והבנה שאנחנו שייכים זה לזה. שאנחנו בעצם מהות אחת!. לתת לשני פרושו להיות פחות אגואיסט ולהכיר שלא הכל מגיע רק לי בעולם. היהודים הם עם של נותנים. לי ולוואי ונזכה תמיד לתת ולהעניק ולתרום לעולם כולו ערכים של קדושת החיים .כי מה הכי חשוב? חכמה, מוסר, צניעות, אמונה. וכל מה שיעשה את האנושות – מקושרת יותר לערכים של בורא העולם.