את ה' אלוקיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק וכו' (דברים י' כ')
החינוך במצווה תלג' כתב שמלשון הפסוק "אותו תעבוד" נלמדת מצוות התפילה ואומנם ציווי התפילה נכפל מספר פעמים בתורה כמו שנאמר "ועבדתם את ה' אלוקיכם" (שמות כג') "ולעובדו בכל לבבכם"(דברים יא') ובעוד מקומות אך לדעת החינוך מקור הלימוד למצוות התפילה הוא דווקא בפרשת עקב מהפסוק "אותו תעבוד"
בהמשך דבריו מביא החינוך שכאשר התורה משתמשת בלשון "עבודה" הכוונה לתפילה וכפי שמבואר בספרי (דברים יא')בפרשת קריאת שמע על הפסוק "ולעובדו בכל לבבכם" דתפילה היא העבודה שבלב.
הרמב"ם בספר המצוות מצווה ה' ובהלכות תפילה פרק א' הלכה א' כותב שתפילה הוי מצוות עשה מן התורה אלא שהרמב"ם לומד זאת מהפסוק בפרשת משפטים "ועבדתם את ה' אלוקיכם" (שמות כג' כה') וכבר לימדנו חכמים כי תפילה הוי עבודה שבלב כמו שנאמר ולעובדו בכל לבבכם ודרשו חכמים שתפילה הוי עבודה שבלב.
הרמב"ן בהשגות על ספר המצוות חולק על הרמב"ם וסובר שתפילה הוי מצווה מדרבנן ומוכיח זאת מהגמרא ברכות כא. שבעל קרי מותר בקריאת שמע ובברכת המזון אך אינו יכול להתפלל ומבארת הגמרא שקריאת שמע וברכת המזון אלו הן מצוות מדאורייתא ולכן בעל קרי מחוייב בהן אבל תפילה הוי רק מצווה מדרבנן ולכן בעל קרי אינו מתפלל.
הכסף משנה בהלכות תפילה פרק א' הלכה א' מבאר שהוכחת הרמב"ן כי מצוות תפילה היא מדרבנן איננה קשה לשיטת הרמב"ם משום שהרמב"ם למד את הגמרא בברכות כא. באופן שונה מביאור הרמב"ן
דהרמב"ם הבין שבעל קרי אינו יכול להתפלל הכוונה שאינו מתפלל את נוסח התפילה המלא מפני שנוסח התפילה הוא מתקנת חכמים אבל תפילה קצרה גם בעל קרי חייב להתפלל מפני שתפילה הוי מצווה מדאורייתא בדיוק כמו מצוות קריאת שמע וברכת המזון (עיין עוד בכסף משנה בביאור נוסף לשיטת הרמב"ם) ולכן הוכחת הרמב"ן מהגמרא ברכות כא. אינה קשה לשיטת הרמב"ם.
קושיא בשיטת הרמב"ם מתי צריך כוונת הלב בתפילה
הרמב"ם בהלכות תפילה פרק ד' הלכה טו' פוסק שתפילה צריכה כוונת הלב ואם התפלל בלא כוונה הרי צריך הוא לחזור ולהתפלל ולכן אם דעת האדם איננה מיושבת או שליבו טרוד ואינו יכול לכוין אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו.
ומתוך דברי הרמב"ם שפסק דתפילה בעי כוונת הלב ולא כתב שיש חלקים בתפילה החייבים בכוונת הלב ויש חלקים אחרים בהם גם אם לא כיון ליבו יצא ידי חובה משמע שבכל חלקי התפילה צריך כוונת הלב ואם לא כיון ליבו הרי צריך לחזור ולהתפלל.
ולכאורה קיימת סתירה בדברי הרמב"ם מפני שבהלכות תפילה פרק י' הלכה א' פוסק הרמב"ם דאם כיוון ליבו רק בברכת אבות ובשאר הברכות התפלל בלא כוונה אינו צריך לחזור ולהתפלל.
וכתב הכסף משנה שמקור דברי הרמב"ם הוא מהגמרא ברכות לד: שהמתפלל צריך שיכוין את ליבו בכל הברכות ואם אינו יכול לכוין את ליבו בכולן יכוין את ליבו באחת ואמר רב חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי שהברכה האחת היא ברכת אבות שחייב לכוין בה.
ואם כן משמע שכוונת הלב מעכבת רק בברכה ראשונה ולא כפי שמשמע מהרמב"ם בהלכות ברכות פרק ד' שכוונת הלב מעכבת בכל הברכות ואם לא כיוון בכולן צריך לחזור ולהתפלל.
תירוץ האחרונים את הקושיא בשיטת הרמב"ם
בחידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם תירץ את סתירת דברי הרמב"ם שצריך לומר שיש שני סוגי כוונות בתפילה כוונה אחת היא פירוש המילים שאומר והכוונה השנייה היא שיכון כי הוא עומד לפני המלך.
ומבאר הגר"ח כי הכוונה שעומד לפני המלך ומדבר עם הקב"ה היא כוונה שצריך לכוונה בכל התפילה ובלי הכוונה שעומד בתפילה לפני המלך הרי חסר בעצם עניין ומעשה התפילה ונחשב כאילו מתעסק בדבר אחר ולא במעשה התפילה.
עוד מוסיף הגר"ח לבאר כי קיימת כוונה נוספת שהמתפלל רוצה לצאת ידי חובת מצוות תפילה וכוונה זו איננה נובעת מעצם מצוות התפילה אלא זוהי כוונה הנדרשת בעת קיום כל המצוות מדין מצוות צריכות כוונה.
ובשתי הכוונות הללו סובר הרמב"ם כי אם התפלל ללא הכוונה שעומד לפני המלך וללא הכוונה שרוצה לקיים את מצוות התפילה הרי צריך לחזור ולהתפלל מפני שבלי כוונות אלו הרי כאילו עשה מעשה קוף בעלמא של הנעת השפתיים אך לא עשה מעשה שנקרא מעשה תפילה.
ולכן פסק הרמב"ם בפרק ד' מהלכות תפילה שבכל התפילה בעי כוונת הלב ואין חילוק בין ברכה ראשונה לשאר הברכות וזאת משום שבהלכה זו הרמב"ם עוסק רק בכוונת עשיית המצווה ובכוונת התפילה שהמתפלל עומד לפני המלך.
אבל בפרק י' הרמב"ם עוסק בכוונה אחרת לחלוטין שהיא כוונת פירוש המילים שאומר בתפילה וכוונה זו מעכבת רק בברכת אבות אבל בשאר חלקי התפילה גם אם אינו מבין את הפירוש המלא לכל מה שאומר בכל זאת קיים את מצוות התפילה ויצא ידי חובתו.
האבי עזרי בפרק ד' מהלכות ברכות הלכה טו' מיישב את שיטת הרמב"ם באופן אחר. דבפרק ד' כותב הרמב"ם את ההלכה הכללית שצריך כוונת הלב בתפילה אבל איננו מפרט באלו ברכות הכוונה מעכבת ובאלו ברכות הכוונה איננה מעכבת
ובפרק י' הרמב"ם מפרט שהכוונה בתפילה מעכבת רק בברכת אבות אבל בשאר הברכות אין הכוונה מעכבת וכתב האבי עזרי שכך היא דרכו של הרמב"ם לסתום בהלכה אחת ולסמוך על פירוט ההלכה במקום אחר ומצאנו זאת הרבה בשיטת הרמב"ם.
סיכום
נחלקו הראשונים האם תפילה הוי מצווה מדאורייתא. החינוך והרמב"ם סוברים שתפילה הוי מדאורייתא והרמב"ן חולק וסובר כי תפילה הוי מצווה מדרבנן.
הגר"ח על הרמב"ם מחדש כי בתפילה יש כמה סוגי כוונות.
כוונה אחת היא פירוש המילים שהמתפלל צריך להבין את מה שמוציא מפיו וכוונה זו מעכבת רק בברכת אבות אבל בשאר ברכות גם אינו מבין את כל מה שאומר בכל זאת קיים את מצוות התפילה.
הכוונה השניה היא שצריך לכוין כי הוא עומד ומתפלל לפני המלך ועוד צריך לכוין שבתפילתו רוצה הוא לצאת ידי חובת מצוות תפילה מדין מצוות צריכות כוונה וכוונות אלו מעכבות בכל התפילה.