בפרשת השבוע "צַו" מצווה התורה את משה למסור לכוהנים שבעבודתם במשכן ובמקדש: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה".
כלומר, בכל זמן ובכל מצב האש צריכה לבעור על המזבח העומד בחצר בית המקדש. חכמינו זיכרונם לברכה אומרים: שלב האדם נמשל למזבח. כשם שעל המזבח בוערת אש תמידית, גם בתוך ליבו של כל יהודי בוערת אש תמיד. יש בו ניצוץ אלוקי שגם כל המשברים והתהפוכות שבעולם, אין בכוחם לכבותו.
האש הבוערת בקרבנו אינה אש שלילית השורפת ומכלה את הכול, אלא אדרבה, זו אש של אמונה ושמחה, של רצון להידבק בקדושה ובטהרה, אש של אהבה ושל התלהבות. מרגע לידתו של האדם יוקדת בנשמתו אש טבעית, ולמרות זאת אלוקים מצווה אותנו להוסיף עצים למדורה ולשמור על האש – לעשות מעשים טובים בהתלהבות ולא לתת למצבים שונים בחיים 'לכבות אותנו'.
רבי נחמן מברסלב אמר: "כל עוד הנר דולק אפשר לתקן". אסור לייאוש להשתלט עלינו גם בשעת נפילות. לדעת שמכל נפילה אפשור לקום ולהתחזק. עצת היצר היא להביא את האדם להרמת ידיים ולייאוש שהם תחילת הסוף.
השמחה שלנו צריכה להיות על כך שאנו בניו של אלוקים ושהוא תמיד נותן לנו פתח לתשובה ודלתות שמיים אף פעם לא נעולות בפני אף יהודי.