אנחנו נמצאים בתקופת שלושת השבועות שמתחילים מליל י"ז בתמוז ונמשכים עד תשעה באב. ימים אלו הם ימים של צער, במגילת איכה כתוב "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים".
בימים אלו עם ישראל נדרש לנקוט במשנה זהירות כי הם ימים שמועדים לפורענות, ולכן אנחנו נוהגים לקרוא בשלוש השבתות שבין המצרים הפטרות העוסקות בפורענויות, ובשבע השבתות שאחרי תשעה באב קוראים הפטרות של נחמה.
ביהדות נוכל למצוא בכמה מקורות, דימוי של בניין המקדש לבניית הבית שלנו. דימוי של "הזוגיות" של עם ישראל ובורא עולם לתא הזוגי האנושי שלנו כאן בעולמות של מטה. ואכן יש הרבה מן המשותף לבית המקדש של מעלה ובית המקדש של מטה.
הבית הפיזי שלנו יכול להיות ממש משכן להשראת השכינה, נאמר הרי "זכו, שכינה ביניהם". כלומר הבית שלנו, הזוגיות שלנו הוא המרחב בו נח לאלוקים לשכון. כאשר מדברים על מושגים כמו שכינה, אנו מיד מרגישים בגוף את התחושה אליה אנו מכוונים להרגיש בהקמת הבית, בזוגיות. תחושות של אהבה, של נתינת מקום, של הכלה, של שפע ושל חסד.
האם חזרה בתשובה יכולה דווקא להחריב?
תארו לכם בית ישראלי רגיל ונורמטיבי, חילוני, שבני הזוג בו מנהלים מסלול חיים שגרתי, הכירו בטיול הגדול שאחרי הצבא, שם בדרום אמריקה, החליטו לבנות זוגיות ומשפחה. ככל שהתקדמו הימים, הרגיש הגבר שחוסר המשמעות בחייו משתלט עליו, והוא אט אט מתחזק ובוחר לעבור תהליך של חזרה בתשובה.
עבורו התהליך הזה נחשב ל"גאולה" ולעיתים בשביל אשתו, בת הזוג שלו, משפחתו או הוריו, התהליך המקביל הוא "חורבן".
החששות מעיקים, הפחד משתלט. תהיות מכרסמות בחשש "אולי הוא יתנתק מאיתנו, אולי לא נהיה מספיק טובים בשבילו", ההורים לעיתים מרגישים אזלת יד, ומבינים שהחינוך שהעניקו לילד כבר לא מוערך ולא שווה בעיניו.
כאן נמצאת נקודת ההיפוך של כל התהליך הזה. ברצותו יכול להחריב את ביתו, את המבצר שהיה עד כה בית מושתת על ערכים של שותפות ואהבה, וכעת כל מי שחי בו חווה קריסה ואז תהיה זו בכיה לדורות. ברצותו יכול להפוך את התהליך לבית מקדש של זוגיות מופת, ואת הבית למבצר עומד בגאון ומשפיע אור על כל סביבתו.
כי באמת כל ההתרחקות כולה התקרבות
תקופת החזרה בתשובה עבור זוגות מעורבים חילוניים ודתיים היא תקופה מורכבת ומאתגרת. בן הזוג האחד "גילה את האור" ומעוניין רק לרוץ אליו ולהשפיע ממנו עוד ועוד על סביבתו, והשני רק מעוניין בשלווה, בשקט, בשגרת החיים הרגילה, לא שמח בהטפות ובדרישות שמגיעות עם "האור". כולם בעיקר רצים במסלולים שונים מבלי להבחין בצרכיו ורצונותיו של השותף למסע החיים.
על בעל התשובה לדעת שהבית הפרטי שלו הוא המראה של המצב הרוחני שלנו. המצב הזוגי והמשפחתי שלנו, מעיד על האמת שבנו. יש ואדם מצליח עד מאד בעבודתו, בחייו החיצוניים ובחברה הסובבת אותו, אך כאשר ביתו חרב, ולא נוכחת שם האהבה, הסבלנות השמחה והקבלה, שם נבחן האדם.
תקופה זו יכולה להיראות כתקופת ריחוק גם מבורא עולם. האנשים שסביב בעל התשובה רגישים לכל מילה, לכל עווית בפנים, לכל דרישה או בקשה. והאדם יכול לבוא בטרוניה: הרי המעשה שהוא עושה נעשה לאחר חיפוש ארוך והשתוקקות, והנה עד שהגיע אל "האמת" שלו, הוא חווה חורבן. דווקא בתקופת גלות שכזו, צריך לשאת עליו בעל התשובה את עול אהבת החינם.
זוהי בחירה בכל יום מחדש. הבחירה לראות לא רק את הגילוי שלו ואת ההתקדמות הרוחנית שלו, אלא לשים בקדמת סדר העדיפויות את צרכי הסביבה, המשפחה והאשה, להתחשב בהם, ולקרב אותם אל ליבו באשר הם שם. מבלי לצפות מהם להשתנות, מבלי להטיף להם על אודות הדרך הנכונה, או לדרוש מהם להתקדם לקראתו.
להיפך! כמו שאמרנו בתחילה, זכו – שכינה ביניהם. חותמו של אלוקים הוא השלום. לא לחינם. היכן שישנה אהבה וישנו שלום – שם נמצאת הנחמה, הגאולה. "הנני נותן לו את בריתי – שלום".
הרב עמי ברעם, מטפל זוגי ומייסד עמותת: התקשרות זוגית "מחברים קצוות בבית", המסייעת למשפחות בפערים דתיים אידאולוגיים.
הצגת כל התגובות