מיכל פליישמן, נשואה ואם לחמישה בנים, היא אשת חינוך חרדית שמתגוררת ברמת בית שמש ועובדת עם נוער בסיכון כבר 17 שנים. בארבע השנים האחרונות היא מלמדת בתיכון לחינוך מיוחד לנוער בסיכון שבעירה. "הייתי מסודרת מבחינת משרות," אומרת מיכל כשנשאלת מדוע בחרה לצאת ללימודים באוניברסיטה. "אבל התעודות שהיו לי לא נחשבו כאקוויוולנט לתואר ראשון. כדי להתקדם הייתי חייבת תואר אקדמי, והתוצאה לא איחרה לבוא. התואר הקפיץ אותי משמעותית גם מבחינת המשכורת, וגם מעבר לכך; שנתיים אחרי שסיימתי את הלימודים, אני יכולה לומר שכבר נוכחתי בכמה מקרים שכשיש כמה מועמדות לתפקיד פונים קודם כול לבוגרות בר-אילן."
שני דברים היו חשובים למיכל כשהחליטה ללמוד, גם הרמה הגבוהה וגם ההתאמה הדתית לתקן של המגזר החרדי. "מהבירורים שערכתי בלט שהתואר של בר-אילן נחשב למקצועי וליוקרתי ביותר בשטח, במקומות העבודה. הקמפוס החרדי סיפק את ההפרדה הדרושה, ונוסף על כך, יש בו הבנה לצרכים שלנו, הלומדות החרדיות, שהם שונים משל סטודנטיות מהמגזר הכללי.
למשל, אין דבר כזה הקפאת ילודה. אני, למשל, ילדתי פעם אחת בתחילת התואר ופעם נוספת בשנה האחרונה והייתי גם בשמירת היריון. זה היה הרבה לפני הקורונה, אבל המרצה בקורס האנגלית, שבו חובת נוכחות, לא ויתרה ודאגה שאהיה בשיעור באמצעות הווטסאפ, המחשב והטלפון בעודי מרותקת למיטה בבית החולים הדסה. בהמשך, נאלצתי להגיע ללימודים עם תינוק בן ימים, לצד ההשתדלות שלי שלא להפריע ללומדות האחרות, זה התקבל לא רק בהבנה אלא בהערכה. לזה אני מתכוונת כשאני אומרת שהמרצים והמרצות אנושיים וענייניים, מבינים את קשיים המיוחדים לסטודנטיות נשואות, עובדות ואימהות לפעמים לשמונה ולתשעה ילדים," אומרת מיכל.
היא מדגישה שהתקופה הזאת אינה קלה, אבל ידעה שזוהי תקופה מוגבלת. שנתיים שבהן תיתן את כל כולה. "ידעתי שתהיה הצטמצמות וקושי, והכול שווה כדי שאחר כך תהיה לי יותר רווחה. תהיה המקצועיות והתואר של בר-אילן שיקדם אותי בחיים. אני לא רוצה לעמוד עם הרגליים עמוק בקרקע תקועה במקום. אני רוצה לעלות לטפס ולהתקדם. פעם בשבוע מומלץ גם לאמא חרדית להקדיש זמן לעצמה," היא אומרת. "אז הטלפונים לא יפסיקו לצלצל, אבל את יודעת שאת במקום בטוח ופורה, המאפשר להכיר עולמות חדשים בתוך המגזר ולנהל אורח חיים שהוא לא רק בשביל אחרים הוא גם בשביל עצמך. כל אדם צריך זמן בשביל עצמו."
מיכל מספרת שזכתה להיות חלק מכיתה ברמה אינטלקטואלית ומקצועית גבוהה מאוד, בין היתר למדו אתה מורות ותיקות, סגניות ומנהלות לצד בוגרות סמינר צעירות, והיו גם מנהלות חדר כושר ונשות מקצוע מתחום המחשבים. "הלימודים היו ברמה גבוהה מאוד, המרצים לא הגיעו ללמד את החומר שלהם ושלום. משום שאנחנו מגיעות מהשטח, היה הרבה שיתוף ולמידה מתוך ההתמודדויות האישיות והמקצועיות של כל אחת ואחת מאתנו. כך נחשפנו לנושאים רבים, ניתוח המקרים היה מעשיר ומפרה והתרומה המקצועית של המרצים היתה אדירה. קיבלנו ליווי אישי מהמרצים לאורך כל הדרך, הם פרסמו את מספרי הניידים שלהם או את המיילים, אלה אינם דברים בעלמא," היא מדגישה. "כך נוצרו קשרים חבריים ומקצועיים, גם היום אני יכולה לפנות ולהתייעץ עם המרצים בכל נושא. ונוסף על כך, אנחנו, בנות הכיתה, שומרות על קשר יום-יומי, בווטסאפ, ולמי שאין, במייל, נבנו חברויות לכל החיים, ואנחנו גם נעזרות מקצועית זו בזו. למשל, חברותי יודעות שיש לי ניסיון עם נוער בסיכון ופונות אלי בנושא, אני מכוונת, עוזרת, מפנה אותן הלאה לגורמים הנכונים."
את התואר הראשון סיימה מיכל בהצטיינות והיא מתכננת להמשיך לתואר שני ולדוקטורט בקרימינולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. "רציתי כבר להתחיל אבל משרד החינוך ביקש ממני להמתין שנה בגלל התחום שבו אני עוסקת, בימי הקורונה בני הנוער זקוקים לי במשרה מלאה פלוס. אחרת כבר הייתי רצה חזרה לאקדמיה," היא אומרת. "מצחיק שבתור תלמידת תיכון היה לי קשה לשבת וללמוד, אבל במהלך הלימודים בבר-אילן למדתי בשקיקה מהבוקר עד הערב, לא רציתי לפספס אף יום והכמיהה שלי להפנים ולנצל את הכלים שנותנים לא ידעה גבול. ובסוף, לקבל את התואר ולראות את ההשלכה שלו על החיים המקצועיים שלי – זה שווה כל מאמץ וכל השקעה."