הסטודנטים מהאוניברסיטאות, צעירים דינאמיים תוססי-דם, מוצאים פורקן אידיאולוגי בהפגנות או מופעי רחוב על חברתיות, יוקר-מחייה, ועוד כהנה וכהנה. איש מהם לא עצר רגע באמת לעשות חושבים ולהיוועץ בבוגרים יותר, באלו שעתירים בניסיון חיים מחכים, כדי לבדוק האם ההצעות שהם מעלים על שולחן גן הסוס בבירה, הם הצעות כדאיות וראויות או שריזיקה עזה בצידן. הם להוטים ולוהטים על רעיונות כבירים שבכלל לא בטוח שהם אידיאליים. "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך", זה לא בלקסיקון שלהם.
צא וראה אל הרחוב הסואן, איך שכבוד ההורים נרמס לעין-כל. כבודם כבר פס מזמן בעיני הנערים הצעירים שחשים חכמים יותר מההורים המיושנים והאנכרוניסטיים שלא טעמו טעמו של אייפוד S4.
והשאלה הזו, למען האמת הנוקבת, היא עתיקה ומסקנה צולבת מרצדת באותיות קידוש לבנה: בדור מודרני, דור הקדמה הטכנולוגית, ההורים הם עול ונטל, הם לא "זורמים" כל-כך מהר עם העידן המטורף, הם פחותים ומוזלים מהבנים, שחושבים עצמם שהגיעו לפסגת האוורסט, והלכך אין כל סיבה שהבנים, גם הזאטוטים ירחשו כבוד ואורך-רוח מול הוריהם השקולים והסבלניים.
בעם היהודי, מדגישה הפרשה בתגים הראשונים שלה, פרקי הביוגרפיה שלך ושלי, לא נפתחים במסע החיים שלי ושלך, הם כרוכים ואף יונקים מהעבר של ההורים הדגולים. על היהודי לישא את עיניו ולחזות באישים רמים אלו ולנסות לנגוע בשיפולי הנהגותיהם המעודנות.
כי אכן כי כן: "אלה תולדות יצחק בן אברהם", לא רק כסתם אזכור של ביולוגיה היסטורית, כי אם ש"אברהם הוליד יצחק!" – יצחק לא היה צדיק ואיש מעש כ"יצחק" רק משום ש"אברהם הוליד.." רק משום שחונך על ברכי אברהם ששקד על חינוכו ההולם והמקסימאלי. המשכו של הפסוק אפוא מצביע על התוכן של הבן יצחק, לא רק על מיקומו הטכני בפאזל הסבוך של ההיסטוריה היהודית העוברת כשרשרת מאב לבנו.
ואם רציתם לקבל מעט ערכים בערך של כיבוד האב על ידי הבן, סיירו איתנו וירטואלית לסיפור הדרמטי שמופיע עם קיצה של הפרשה השבועית:
וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו, אֶת-יַעֲקֹב, עַל-הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו; וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, וְאַהַרְגָה אֶת-יַעֲקֹב אָחִי (כז, מא)
געו בעצמכם; עשיו, 'האיש והחרב', האיש שהדם זה התאבון האידיאולוגי שלו, רואה את הקומבינה הניצחת שמעולל לו אחיו בן-בריתו, יעקב, והוא נאחז בתדהמה. ולא. אם היינו רוצים לראות את עשיו החייתי מתחיל באינסטינקטיביות להתפרע, כדרכו האופיינית, זהו שממש לא. אין זכר לתחזית שכזו – האיש מחריש ובולע את הגלולה המרה בשקט. הוא כבר לא מחדד חניתות, למרות שיעקב ממיט עליו חורבן במידת מה ומערים עליו. שמיטת החרב מתחת ידיו ודיכוי "טבעו" הרצחני והברברי, כך לרש"י, באה מתוך אידיאה של "כיבוד אב" – כדי שלא לצער ולייסר את אביו. מפעים איך שעשיו מצליח לנטור על יצרו, ואופיו צולח להשאיר אותו קר ומחושב כשבתווך צער של הורים.
הצגת כל התגובות