"מה, לא שמעת?" פנה אליי רע קרוב. "לאחרונה רומסים את זכויות הנשים ברחובות. דורכים עליהן, משפילים אותן, בזים להן."
"היכן?" שאלתיו.
"מה, אתה לא רואה איזה כאוס שורר פה במדינה? הנשים מודרות מלשיר, יש להן תאי שירותים נפרדים, ממש ממש כמו בשואה".
ואז מה? התעקשתי.
"אתה לא רואה איך משפילים אותן? אני אוסיף לך: בקרבי לא תראה שוויון, בפרסומי הרחובות, למרות שהובטח, לא ראינו שוויון - אין 50 מול 50, אולי רק 40 מול 60, זה לא בחשבון--"
לידי ממש ניצבת כתבת "ישראל היום" המשוטטת ב"קווי המהדרין" במטרה למצוא טרף שכבר יודה סוף-סוף באנקת הנשים החרדיות.
הכתבת יושבת ליד חני, צעירה חרדית, ומנסה ללקט ממנה תוגה, ואולי גם "נטפי דמעה". "את לא גועה בבכי כעת? איזו השפלה היא זו.. את לא חשה בזה??" הקשתה בפניה. "לא מבינה מה את רוצה בכלל.. הכל בסדר. אני לא נדחפת בין ההמון הגברי ומשתכשכת בהם. טוב לי כאן", אומרת חני בנינוחות. "אני לא מבינה איך טוב לך כאן, הרי את מתייסרת.." פונה אליה הכתבת ומפצירה בה כי תעטה ולו לרגע את "מסכת הבכיינות", אך ללא הועיל.
ולא ניתן להתעלם מה"שחקנית הראשית" בסרט: לימור ליבנת, שמכריזה על צוות פעולה אגרסיבי שתקים כדי לפקח על כל גילויים מרעישים של "הדרה". הנה חפרנות לוהטת.
זה בדיוק, תסלחו לי, הסרט המרתק שנגלה כאן לעינינו ב"פסטיבל הדרת הנשים". עד כמה שזה ישמע אירוני ומגוחך, הנשים רגועות, לא סובלות כל-כך, אבל התקשורת מציבה תמונה עגומה וצבעונית למדי.
אתם שם בתקשורת צריכים חומר כדי להעלות את רף הרייטינג, אבל מה הנשים ה"מסכנות הוירטואליות", אשמות? תענו לי...
ולפייגא וייס אפנה ואפציר: במטותא מינך,לא החרדים ולא נשותיהם אשמות במצב הפוליטי הקודר שלך!