פרשת ה"מרגלים", היא אב-טיפוס לעיסוק אובססיבי בכיעור וברוע. אדם רע, רואה רוע. עיניו ניצתות מול עוד פיסת רכילות רעה ומלאת שטנה. הדברים האלו אמורים, הן כלפי הבטאון הליטאי, הן כלפי אלו שיצאו במחולות של שמחה לאיד בימים האחרונים, עקב המהפך הגדול שהתחולל.
בקרב רבים, יש כאן בהחלט מין תחושת דרור מסויימת. אם עד היום, אש המחלוקת בערה ושרפה כל מי שאינו בגוון עור ליטאי, ושאינו חבוש בפראק רבני (שכן, כידוע משה רבינו היה שייך לפלג הליטאי, ולשוה כפתורים היו בירכתי חליפתו. בטוח שכך), אז אם כיום האש הלוהטת הזו שוככת אט-אט ומפנה עצמה אל השפיות, דיינו. אם עד היום התגנבה בקרב כל יהודי חרדי התחושה כי ליתד נאמן ישנו כרטיס מועדון לחרדיות, הממוקם ברחוב זבוטינסקי 108, ומי שיחפוץ בו יצטרך לעבור בידוק ושאלון, האם הוא נשמע לרב המאוד קונקרטי שהם יחליטו, והמצב כעת לקראת שינו, דיינו.
אולם, מאידך, הפכנו גם אנחנו ל"יתד נאמניקים", כאשר הפכנו את ענקי דורנו לחוכא ואיטלולא, לאישים שבימות פוליטיות יכילום.
התחושה הזו, של פרשנות על פרשנות על דברי גדולינו, משלל החוגים, מהווה בזיון וניכור למהותם ולההערכה הכבירה שאנו רוחשים להם.
אסור לנו, גם כעת, להיות "יתדנאמניקים", עם מטען של אמוציות. גדולי הדור, אינם טטריס ומושא לרכילות קלילה ובזויה.
הצגת כל התגובות