כ"ח תמוז תשע"ב, השמש יוקדת בעוז ולא נותנת מנוח, הזיעה ניגרת ולא רק מהמצח, העיניים צורבות אבל כנראה לא רק מאגלי הזיעה שכבר הפכו לנחיל זורם, לפני זמן קצר הגיע אימות לשמועה, פוסק הדור הלך לעולמו.
זה לא היה חידוש מפתיע שלא יכלו להתכונן אליו, כבר כמה חודשים זה הופך להיות משהו בשגרה, כלי התקשורת בעזרת קבוצות נייעס ורב סרן שמועתי נפגשים על בסיס קבוע לייצר כותרות, תיק חבצלת על שם פוסק הדור כבר מונח על השולחן במערכות העיתונים דרך קבע, ובקומה שמונה בביה"ח שע"צ מכירים את מילות הווידוי כבר כמעט בע"פ.
בכל פעם נראה שזהו זה, שהפעם זה סופי ובקרוב נתבשר כי גלה יקר מעל ראשנו, אולם בדרך נס המצב מתייצב וחוזרים לשגרה.
בכל פעם כזו אני שואל את עצמי, איך נרגיש כשזה יקרה באמת? האם כבר נהיה מוכנים ואולי מהיה מורגלים? ומאידך עולה הספק שמא זה "רק" יעבור על ידנו? ובכלל כמה באמת יכאב לנו, או בעצם לי, על לכתו בגיל מופלג של פוסק הדור?
אז השבוע זה קרא באמת, לאחר דקות ארוכות בהם רב סרן שמועתי עבד ללא לאות, כולל הודעה אחת שזהו זה, ואז הודעה שטעות, ואז אי וודאות ולבסוף זה נאמר, פוסק הדור, הגאון הרב יוסף שלום אלישיב הלך לעולמו בשיבה טובה והוא בן 102 שנים.
ברגע הראשון אתה מצפה שיקרה לך משהו, התרגשות, עצב, יגון, תוגה, אבל, משהו, אבל כלום לא קורא, העולם ממשיך לרוץ והחיים ממשכים במסלולם, במרחב האישי הולך ומתהווה לו מן חלל של ריקנות לא מוסברת, ואז אתה מתחיל לחשוב, על זה שאתה לא חושב, אתה מתעצב על זה שאתה לא מרגיש עצוב, כי למרות שאת גדולתו של מרן הכרנו דרך שופרם של עסקנים, חצרנים ואינטרסנטים שניסו לקחת בעלות על מרן ותורתו, אחרי הכל הוא היה פוסק הדור של כולנו ובחלק הזה הוא שייך לכולנו שווה בשווה.
בתוך סערת הרגשות אני מספיק לחזור מירושלים לבית שמש ובדרך מודיעים שהלילה הלוויה הגדולה, אני מאוד רוצה לנסוע, אבל החום המעיק, היום הארוך ובכלל המחשבות שבעצם למי אהיה חסר אם לא אשתתף, או מי ישים לב אם כן.
אבל אז חשבתי לעצמי על אותם רגעים מכוננים בהם שמים בצד את האני העצמי, אותם רגעים בהם המון המון אני עצמי מתחברים יחד ויוצרים ציבור, וכל אחד שנמצא שם הוא בעצם חלק מאותו ציבור שבא ואומר בלי מילים תראו את הכבוד הרב שאנו חולקים לתורה ולומדיה, תראו מה בין לומדי תורה שזוכים לכבוד כ"כ גדול, לבין מנהיגי העולם הזה.
זה היה הרגע שהחלטתי שלמרות החום הרב, למרות היום העמוס, למרות שרק מקודם חזרתי מירושלים בשעת הפקקים, אני עוזב הכל ועולה לירושלים להצטרף לרבבות עמך ישראל שיחד מתרכזים רק בדבר אחד, באבל הכללי של כל אחד ואחד על לכתו של מנהיג גדול אשר ללא ספק בלימודו והתמדתו בתורה תוך ניצול זמן בצורה מעוררת השתאות, היה חומת מגן על כל העולם.
בדרך הרהרתי ברגע אחד שנצור בלבי מפעם שזכיתי אצל מרן הרב אלישיב זצ"ל, רגע שנחרט בי עמוק. זה היה לפני שש שנים, קהילתנו הייתה אז קהילה צעירה בתחילת דרכה ובקשנו להכתיר ולמנות את המרא דאתרא הרב אריה יודלביץ שליט"א לרב אשר ידריך וינהיג את בני הקהילה בדרך העולה מסילה, כאשר הסכים הרב שליט"א לקחת את הנהגת הקהילה על כתפיו, היינו מאושרים והתחלנו לתכנן מסע הכתרה שכלל ביקור אצל גדולי ישראל שיתנו את ברכתם.
גולת הכותרת של המסע היה ביקור במעונו של פוסק הדור זצ"ל שהוא גם דודו של המרא דאתרא שליט"א.
יומיים לפני סוכות עם ההמולה של ערב חג, נכנסנו בחרדה אל הקודש פנימה, מרן זצ"ל קיבל אותנו בסבר פנים יפות. הוא התעניין על אופי הקהילה ובירך את הקהילה ואת הרב שליט"א בברכת הדרך להצלחה תוך שהוא מרעיף שבחים על מורינו שליט"א ומברך אותנו על כך שסמנו עלינו מרות של אדם גדול כ"כ.
לידנו עמדו יהודים נוספים שבאו לבקש ברכה והצלחה איש איש על בקשתו. מרן זצ"ל במאור פנים ענייני ביותר כהרגלו הקדיש לכל אחד את הזמן הדרוש, שמע את מי שפנה אליו, בירך את מי שהיה צריך. ואז, ברגע אחד תוך שהוא ממלמל שהוא רוצה ללמוד, מפינת השולחן הוא שלף כרך גדול של הרמב"ם וצלל פנימה כאילו אין איש בחדר ותוך שניה כל הנוכחים הרגישו שהם פשוט מפריעים לקיום העולם, באותו רגע לא היה כלום בעולם מלבד החיבור של מרן זצ"ל והרמב"ם, את הרגע הזה של ניצול זמן נצרתי בליבי ובעדשת מצלמתי.
הצגת כל התגובות