לכל ברור שעידן מובארק תם, בנו גמאל איננו מועמד לרשת את הנשיאות ומצרים של מחר לא תדמה למצרים של אתמול. מובארק אמר בנאומו לאומה שהוא יישאר בתפקידו עוד שמונה חודשים, אך על רקע הזעם הציבורי שיצא לרחובות נראה לי שהוא לא יחזיק מעמד יותר משמונה ימים.
השאלה הגורלית היא מה דמות תהיה למצרים בעתיד הנראה לעין, הן במדיניות פנים והן במדיניות חוץ, וכדי לתת עליה תשובה החלטית עלי להיות נביא, ואני לא. עם זאת ניתן לתאר כמה תסריטים שבאחד מהם תתקדם מצרים לקראת המחר שלה.
התסריט הראשון מדבר על עמר סולימאן, הסגן החדש של מובארק, כאדם שיוביל את מצרים לבחירות לנשיאות שבהן יוכלו כמה אנשים להציב מועמדות. הבחירות תתבצענה בטווח של חודשים ספורים, ואישים כמו איימן נור ומחמד אלבראדעי יהיו הכוכבים החדשים של מצרים.
אלא שהכוח האמיתי מצוי במקום אחר, בקרב "האחים המוסלמים", שהוא שם כולל לקבוצות רבות וארגונים שונים שהמשותף להם הוא הרקע האסלאמי שלהם והמטרות שלהם המשקפות את רצונם לעקור את תרבות המערב שחדרה לחברה המצרית ולהחיל במקומה את השריעה האסלאמית.
ל"האחים" יש השפעה אדירה על הרחוב המצרי, זה שמעיף בימים אלה את הנשיא החזק ביותר שהיה מצוי עד היום בעולם הערבי, ותוכניתם להעיף את השלטון מתממשת לנגד עיניהם. מדיניות הפנים שלהם תהיה חיזוק האסלאם, ביטול כל החוקים "החילוניים" שחוקק משטר מובארק ובראשם האיסור (שלא נכפה) על בנות בתי הספר התיכוניים לכסות את ראשן ופניהן.
במדיניות החוץ תהיה הקפאה של היחסים עם ישראל עד ניתוק מלא. אין זה אומר יציאה למלחמה, אבל הצעד הזה יציב סכנה על השלום בין ישראל לירדן, שמלכה לא ירצה להיראות כ"ציוני האחרון" בעולם הערבי. ממשלה שבה "האחים המוסלמים" הם שותף בכיר תפנה כתף קרה לארה"ב, שתמכה כל השנים בדיקטטור, ואולי אף תתקרב לאיראן כמו שממשלת חמאס – "האחים המוסלמים" הפלסטינים – קשורה לאיראן בנושאים רבים.
אלא שהבעיה העיקרית העומדת בפני השלטון החדש במצרים תהיה הבעיה הכלכלית: צפויה תקופת "יובש" בתיירות המהווה מקור פרנסה עיקרי למיליוני משפחות, והידלדלות המזומנים בידי הציבור עלולה להביא למיתון כלכלי קשה שיבוא לידי ביטוי באבטלה, הפגנות ואי סדר חברתי. מצב זה יחייב את הממשלה לפנות לעזרת גורמים חיצוניים. איראן לא תוכל למלא את החלל, כי מצרים גדולה מאיראן במספר תושביה, והכלכלה האיראנית הנאנקת גם כך תחת משטר הסנקציות הבינלאומיות לא תוכל לשאת לבדה את הכלכלה המצרית המושחתת. למצרים לא תהיה ברירה אלא לפנות לאירופה, שגם היא אינה נהנית מכלכלה פורחת בשנים האחרונות, והמוצא האחרון יהיה ... ארה"ב, וכאן טמון הסיכוי ביכולתה של ארה"ב "להרגיע" את האחים המוסלמים, בעיקר בעיכוב נהייתם אחרי איראן, ואולי גם בעיכוב דרדור היחסים עם ישראל.
התסריט הגרוע
תסריט גרוע, אבל בעל סיכוי כלשהו לקרות, הוא שהיחסים עם ישראל ינותקו, וכדי לממן את הכלכלה ללא תיירות תיאלץ מצרים להעלות באופן דרסטי את מחירי מעבר האוניות בתעלת סואץ. הדבר יגרום להעלאת מחירים, בעיקר של דלק, ויגרור את העולם המערבי לסחרור מחירים. מצב זה יחדד את היחסים עם אירופה וארה"ב, ועלול להביא להידרדרות גם מול ישראל.
במצב כזה עלולה ישראל לחשוש מפעולה צבאית מצרית נגדה, שתכליתה תהיה להסיט את תשומת לב העם המצרי מהבעיות הפנימיות, ולכן ישראל תנסה להשתלט על חצי האי סיני – כולו או חלקו – לפני שהצבא המצרי ייכנס אליו, כצעד הגנתי מקדים. סביר שצעד כזה יזכה בהבנה מצד העולם, וייתכן אף שצעד כזה יתואם עם מדינות נוספות באופן שתעלת סואץ – שהיא מצר מים בינלאומי – תעבור לשליטה זרה לתקופה מסוימת.
התסריט הזה רחוק מהסביר, אך הוא איננו בלתי אפשרי, ועל ישראל להיות מוכנה לו.
לקראת מרחץ דמים?
החדית´, המסורת בע"פ האסלאמית, מספר שהנביא מוחמד אמר לחבריו: "עדיף שליט עריץ שישלוט ארבעים (בגרסה אחרת: שבעים) שנה, מלילה אחד של פיתנה (בלגן, אנדרלמוסיה)".
אם יש למישהו ספק שמוחמד הכיר את אופיים של עמי המזרח התיכון, די לנו לראות את המראות היוצאים ממצרים בימים אלה, כדי להשתכנע שהוא צדק. וזו לא הפעם הראשונה, שכן מראות זהים ראינו בעיראק בשנת 2003, לאחר שסדאם חוסיין סולק מהשלטון: מעשי ביזה, שוד מוזיאונים, רצח, חיסול חשבונות בין יריבים משכבר הימים, שהמתינו לשעת הכושר שבה האדם משתחרר מהמטען הכבד של הדיקטטור "הרובץ על החזה של האנשים" (פתגם בערבית), והאדם שלפתע חש חופשי חוזר אל המצב הקמאי, הפראי, חסר המעצורים, "לית דין ולית דיין", והוא יכול לעשות הכול בלי לעשות חשבון לאף אחד.
דיקטטורה מונעת התפתחות של מכניזמים ציבוריים לניהול קונפליקטים. האדם השרוי במשטר דיקטטורי הוא כמו קפיץ דרוך ולחוץ הממתין בקוצר רוח לשחרור, וכשהוא משתחרר הוא חסר מעצורים ופועל באופן אימפולסיבי ללא מגבלות. כשמכסה סיר הלחץ של הדיקטטורה משתחרר, מיץ העגבניות מתעופף לכל הכיוונים ונמרח על התקרה והקירות. זה המצב העיראקי מאז 2003, וזה המצב העלול להתפתח במצרים בתקופה הקרובה, כשתתפתח שם "מלחמת הכול בכול", כשהגמאעאת ("הכנופיות") האסלאמיות הרדיקאליות ייצאו מתחת השטיח שהשלטון עמד עליו, ויחלו להתנקש באנשי האליטה החילונית, באמנים, בסופרים, באינטלקטואלים, באנשי אקדמיה, ובכל אלה הנראים כשגרירי תרבות המערב, החילוניות והמתירנית.
גופים אחרים, כמו הקומוניסטים, הנאצריסטים והוופדיסטים, גם הם חשים שהגיעה שעת "עכשיו או אף פעם", וינסו למשוך את השמיכה הפוליטית לכיוון שלהם. מנהיגות "האחים המוסלמים" עדיין לא הצטרפה לבלגן, וכשהיא תעשה זאת יהיה זה מפל של דלק סילונים על הלהבה ההולכת ומכלה כל חלקה טובה שאולי נשארה בארץ הנילוס, שמזמן כבר לא זורם כסדרו בגלל הטעות הפטאלית של בניית סכר אסואן.
במדינה שכמחצית מתושביה מתגוררים בקופסאות בשכונות לא מתוכננות, ללא מים זורמים, ללא ביוב, ללא חשמל, ללא תקשורת, ללא חינוך, בריאות ושירותים חברתיים, הפיתנה שהנביא מוחמד חזה הייתה רק עניין של זמן. והזמן לצערנו הגיע.