כבר היה איזה בן יהודה אחד, שכתב מילים. מילים מראשו הקודח. אין לי קשר אליו, ברוך השם. לא קשר משפחתי – לשמחתי הגדולה. גם לא קשר רעיוני – לשמחתי הגדולה עוד יותר. ובכל זאת, מבקש אני לכתוב כמה מילים על שפה ועל ההשפעה שיש לה, גם אם אין היא מורגשת במרוצת החיים.
כן, אנחנו לא שמים לב עד כמה מילים יוצרות תודעה. דווקא בשנים האחרונות, אפשר ללמוד על חשיבותן, אם מתבוננים במלחמה שמנהלים אנשי כת הדמוקרטיה העולמית, המתיימרים להתחדש ולהתקדם בכל עת, ומבקשים לשלוט על העולם כולו. הללו עוסקים רבות בשיח, ובחרון זעם קדוש וצודק כל כך, פועלים לשנות את שפת הדיבור. כך, מילים מסוימות מושלכות מדפי העיתון, ומוקעות אל עמודי הקלון. מילים אחרות מוחדרות אל השפה בכוח, מוזרקות באלקטרודות אל התודעה האנושית, בדרכן להיות חלק מהדיבור היומיומי.
אלו לא רק מילים בודדות, גם משפטים שלמים, שבנויים בצורה מכוונת, בכדי להנדס את תודעת ההמון. כך למשל מה שנקרא 'מסגור' המופיע במשפט של חדשות הערב: 'הנה סיפור מרגש שקרה היום בראשון לציון'. המאזין הפעור, הבולע את כל המוגש לו בחפץ לב, עלול שלא להבחין כלל בציווי, הוא כבר עבד של מישהו שמבקש 'עכשיו תרגישו'. אבל כל הזוקף זוג אוזניים מחודדות, שואל את עצמו בקול: 'רגע. למה כבר החלטתם בשבילי שזה סיפור מרגש? תנו לשמוע את הסיפור, ולהחליט בעצמי אם מרגש או לא'.
הנה סיפור שאני רוצה לספר לכם, תחליטו בעצמכם מה אתם חושבים עליו. אני מספר מכלי ראשון, את ששמעתי במו אזני המאדימה, מחימום הרכב שדלק בעוז, ביום חורף סוער אחד לפני 20 שנה.
מעשה שהיה, כך היה. מורי ורבי - לשמו ולזכרו תאוות נפש - הגאון ר' הלל זקס זצ"ל, היה עולה אחת לשבוע לישיבת חברון, כדי למסור את שיעורו הקבוע. ידע כל צעיר בישיבה, שאם יש לו סידורים בירושלים, הוא יכול לקפוץ עם הראש'ישיבה, ואם יספיק גם לסיים הכול תוך שעה וחצי, הרי שיוכל לחזור לישיבה באותו רכב בו נהג לנהוג תלמיד ותיק. שני דברים למדתי באותו יום, בו הצטרפתי לנסיעה, ואני זוכר אותם עד היום. האחד; מתי מתקשרים לאשה, כשחוזרים הביתה. ובכן, פעמיים מתקשרים. פעם אחת, אחרי שיוצאים לדרך, לעדכן שיצאנו. ופעם אחת כשמתקרבים הביתה. קרוב, לא קרוב מידי.
השני; קרה בטלפון השני, זה של צומת שילת, ראש הישיבה כבר הספיק לנוח ממסירת השיעור, וגם שאר יושבי הרכב כבר הותשו ממלחמתה של תורה, שהוסיפה להתנהל במורדות כביש 443, או אז הייתה דעתו פנויה - שלא לומר בדוחה - עליו בכדי לשוחח עם הרבנית שלו, ולהשיח את דעתה. אחרי שסיפר ש'אנחנו כבר ב'שיוויתי ה' לנגדי תמיד' והנה תיכף מגיעים' הוסיף ואמר: שומעת, אסתרק'ה? ראיתי הבוקר ביתד – שאינו נאמן כל כך, היה כתוב 'בנס ניצלו חייו של ילד מבקעה אל גרבייה'. הערסט א-מעשה? הוא שיחק בדלי מים, ונפל לתוכו, און א-נס מן השמים, וניצלו חייו של השרץ הזה".
התיאור הזה שהיה נטול כל שמץ פוליטיקלי קורקט, היה רגע מכונן בחיי. זו הייתה כאפה שחטפתי לתוך פרצוף שלי. באמת שלא שמתי לב עד אז, איך שימוש לא נכון בשפה, יכול לעורר גיחוך. ר' הלל לא היה תלוש ממציאות חיינו, נהפוך הוא. היה מעורה לחלוטין בדעתו עם הבריות, אך כעובד ה' באמת ובתמים, לא נתן לדעתו להיות מושפעת ושמר על שפתו נקייה מכל השפעה זרה. הוא סירב למשל להשתמש במילה 'חשמל' שמקורה טהור במעשה מרכבה שביחזקאל, ולא הסכים לקבל את השימוש המקובל, רק בגלל שאליעזר בן יהודה הסיק בדרכו המופרעת, שזהו שמו של הכוח האלקטרי.
מה שנתפס אצלי בשנות הנעורים כדקדקנות יתר, התפתח לימים לתריס בפני הפורענות. קו ביצורים מול מבול התודעה בזרם הקליק בייט, שמאיים להטביע אותנו עם כותרות כמו 'אתם חייבים לראות' ו'את זה אסור לכם להפסיד'. צפו. שתפו. תתעלפו. צריך להתאמץ כדי לשים לב, כי אנחנו מקבלים בקלות את הנחות היסוד של דוברי העברית המקיפים אותנו. השפה החילונית בבסיסה נראית כמעט זהה לזו שלנו, ונדרש מבט בוחן וביקורתי, בכדי להבחין באינספור העיוותים המתקיימים במרחב המילולי סביבנו.
פאר הדור מרן 'חזון איש', חידד את הפער האדיר בין השפה המדוברת למילים המדויקות באמרה הידועה משמו: "מה שהם קוראים 'אהבה' – אנו קוראים 'איסור כרת'". ואכן, ברווח שבין מילים מדויקות וטעונות משמעות בלשון הקודש – למילים נבובות וריקות בעברית של בן יהודה, אפשר להעביר סדנה שלמה של הנדסת תודעה.
נכון, נראה שזה עובר ליד האוזן, וזה רק ענין שולי. אבל, אם לא נפעיל את חוש הביקורת שלנו, על כל טקסט שאנחנו קוראים, או גוללים, נאבד את האיזון הפנימי וניסחף עם הזרם. רדיו בלה בלה משדר ללא הרף, וככה הדיבור מתגלגל. בסוף, משהו מכל זה מחלחל.
הצגת כל התגובות