מה שמאיר צומח // הרב אליאב מילר

הרב אליאב מילר עם הגרב"ד פוברסקי (צילום: שוקי לרר)

ה' באלול, הטלפון בבית צלצל, על הקו היה אברימי מהישיבה.

"אוווו" אמרה אמא בהתרגשות "אברימי איך ב'ישיבגדילה' החדשה, איזה כיף לשמוע שאתה מתקשר".

אברימי מצדו רצה לענות לה: המצב נורא, אני לא אוכל, אני מתבייש ואין לי ממש מקום מסודר בחדר האוכל. לא ישן כי אני עם שמונה בחורים זרים בחדר צפוף על מיטות קומתיים. והאמת שאני מתגעגע הביתה, לאוכל, למיטה, לשושי הקטנה אפילו הריח של הבית חסר לי.

במקום זאת אברימי אמר "הכל בסדר".

אמה ניסתה לדובב אוותו, היה חשוב לה לשמוע שבנה בדרך למימוש הפוטנציאל והתקוות: "נו ואיך הלימודים? החברותא הרבנים..."

אברימי כבר עמד לפרוץ בבכי, הוא ידע מה היא רוצה לשמוע. במקום זאת הוא אמר בטון יבש ואגבי "אני חושב לקפוץ הביתה, בליל שישי...."

לאמא, זה היה נשמע אסון שמתקרב, בעיני רוחה היא רואה את אברימי הבן יקיר שלה, חוזר הביתה עם המזוודות ונשאר בבית...

"מה?? למה?? רק התחלת ישיבה טובה וחשובה, אתה יודע כמה רצינו שתתקבל ותצליח". על אף שניסתה להישמע רגועה זה יותר היה נשמע כצווחה... משהו בתוכה אמר לה שהיא לא מגיבה לעניין.

"סתם", ענה אברימי וסגר ספק טרק את הטלפון. אברימי רץ מחוץ לישיבה וחיפש פינה מחשש שייראו את הדמעות הסוררות שיצאו ללא רשותו, כאילו היו גוף נפרד. הוא לא הצליח להבין מה בשיחה היה לא בסדר, למה לא שמחים שהוא מגיע? האם לא היכפת להם ממנו הם לא מתגעגעים אליו גם? ובכלל למה אמא צעקה...

אמא מצידה הייתה בהיסטריה, והתקשרה בדחיפות לבעלה שיצא מיד מהכולל. הם התקשרו יחד לראש הישיבה הקטנה שאותה סיים אברימי.

"אני לא מבין מה הלחץ? אברימי בחור עדין ומצוין. ממה אתם חוששים?"

"שלא ינשור..." הם ענו יחד.

"ינשור???" זעק ראש הישיבה "מהיכן הגיע לכם רעיון כזה"?

הם חשבו קצת לפני שענו "נכון, זה סיכוי רחוק, הוא בחור טוב אבל הנה הוא חוזר הביתה על תחילת אלול... גם אצל השכן זה התחיל כך..." אמרה האמא.

"תבינו" אמר ראש הישיבה "אסור לכם לתת לפחדים שלכם לנהל אתכם, כשאתם משדרים לילד שאתם מפחדים עליו, בעצם אתם אומרים לו: אנחנו לא סומכים עליך! סוגי מסרים כאלו גורמים בעצמם לנבואה להגשים את עצמה.

בטבע העולם יש כלל, 'היכן שמאירה השמש, שם העצים צומחים', מה שההורים מאירים זה מה שצומח, בעצם בזה שאתם מפחדים אתם מאירים לו חוסר אמון. ההרגשה שהוא מקבל כרגע: במקום תמיכה הוא מקבל דחייה, במקום קרבה ואהבה הוא מרגיש לא רצוי. אין דבר שמרחיק בין ילד להוריו והחינוך שקיבל, מאשר התחושות שאתם נותנים לו עכשיו, וכל זה בגלל פחדים תאורטיים ורחוקים מהמציאות.

אם אתם זוכרים, גם בתחילת בין הזמנים הזהרתי אתכם 'לא לשגע אותו על התפילות בבוקר' תנו לו לישון ותסמכו עליו, ככל שתסמכו עליו יותר תגלו שהוא לוקח אחריות יותר, ועל זה תפרגנו לו. הסיבה שהורים לחוצים לראות את הבן קם בבוקר מוקדם מגיעה מפחדים פנימיים שלהם, כל אחד והפוביות שלו... במקום זאת, עדיף תמיד למצוא את נקודות החוזק וההצלחה של הבן, אותם להאיר-וזה מה שיצמח."

קבלת הפנים לאברימי הייתה אוהבת ומנחמת, אמא קיבלה אותו בשמחה עמוקה ובעיקר ברוגע, ללא פחדים וחששות. הוא אכל טוב ואחרי שעה, כבר ביקש לחזור לישיבה.

הוא הרגיש שהתמלא באנרגיות חדשות וחיוביות, יש לו כלים להתמודד.

• הטור פורסם ב'במה'