הגאון האחרון שלא זוהה מגזרית ולא נרתע לחלוק

הגאון רבי שלמה פישר זצ"ל (צילום: באדיבות המצלם)

'שבעה' להסתלקותו של הגאון רבי שלמה פישר זצוק"ל ראש ישיבת איתרי, דיין ואב בית דין בבית הדין הרבני בירושלים.

הגר"ש פישר זצוק"ל היה בין האחרונים שלא היה מזוהה מגזרית, ושיטתו ההלכתית חצתה מגזרים; הגר"ש פישר מסר שיעורים רבים, הן לבני הציונות הדתית והן לבני ישיבות חרדים, למרות לבושו הירושלמי, שום מגזר לא היה יכול לומר עליו "שלי הוא".

אלי פרידמן סיפר שהגיע אל הגר"ש פישר בחור דתי לאומי, ושאלו האם צריך להיות חרדי? הגר"ש פישר לקח את כובע הסופר הירושלמי שלו וזרק על הריצפה ושאל את הבחור: "מה זה חרדי? כובע? חליפה? - איני יודע מה זה חרדי, אני יודע מה זה צדיק - מי שעובד את ה' ברצינות ומקפיד על קלה כבחמורה".

נראה שסיפור זה הינו מייצג את דמותו של הגר"ש פישר, שתמיד בדק את הדברים לגופם של ענין, ולא חת לפסוק פסקים שנויים במחלוקות, אלא מפני שסבר כך לאחר עיון בסוגיה.

כאמור, גישתו ההלכתית הייתה אובייקטיבית ועל מגזרית. דתיים לאומיים אהבו לספר על הגר"ש פישר שהתיר לאשה לברך את אחת משבע ברכות בחופה, במקרה שמדובר בקהל דתי לאומי שאין את האיסור של כבוד הציבור, כיון שמדובר בציבור שלא מפריע לו להקשיב להרצאה של אשה.

מאידך, כשהיה צריך להיות קנאי, וללחום על מלחמתה של תורה, הגר"ש פישר זצוק"ל לא נרתע מלחלוק על גאוני ישראל מובהקים, ונעמוד על כך במאמר זה.

ישנו קטע מספר "שערי יושר"[1] לגאון רבי שמעון שקופ שעורר תמיהה אצל הגר"ש פישר זצוק"ל. הקטע עוסק בציווי לשמוע בקול חכמים במשנתו של הרמב"ן.

תלמידו של הגר"ש שקופ, הגאון רבי אלחנן ווסרמן ציטט את מורו ורבו בענין זה:

"ודבר זה שאלתי מאת מורי הרה"ג ר' שמעון הכהן שליט"א (רבי שמעון שקופ) והשיב לי, דלדעת הרמב"ן ז"ל מה שאנו צריכין לקיים דברי חז"ל הוא מן הסברא, דהא כל מה שאסרו חכמים הלא היה להם טעם מספיק על זה, וא"כ מן הטעם הזה בעצמו אנו מוזהרין שלא לעבור על איסורן...".[2]

דברים אלו של הגאון רבי שמעון שקופ, כפי שציטט תלמידו הגאון רבי אלחנן ווסרמן לכאורה תמוהים, ועמד על כך הרב ד"ר שי עקביה וואזנר[3] וטען ש"מודגשת כאן הגישה התועלתנית והשיקול האוטונומי, בעוד שהכפיפות לציווי האלוהי וחובת הציות מצד עצמה אינן מקבלות כל הצדקה".

על דברים אלו התבטא הגאון רבי שלמה פישר: "דברים אלו של מרן הגרשש"ק ז"ל הם דברים שאסור לשמען, ותימה על הגרא"ו (הגאון רבי אלחנן וסרמן) דקלסיה". (בית ישי, דרשות ירושלים תשנ"ט, סי' טו, עמ' קט).

חשוב לציין שמחבר ועורך הקובץ ביאורים וקובץ שמועות שנדפסו עם הקובץ שיעורים הוא לא אחר מהגאון רבי שלמה פישר עצמו.

(להבנה מלאה של מאמר זה, מומלץ לעיין בנספח בסוף הכתבה בעיון, ואז לקרוא שוב את המאמר מתחילה)

דברים חריפים אלו, כתב הגאון רבי שלמה פישר כנגד גישתו של הגאון רבי שמעון שקופ שסבר שמצוות דרבנן הם מצד השכל, וכך הוא למד בשיטת הרמב"ן שאין "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז יא) מדאורייתא על מצוות דרבנן.

תלמיד חכם נודע הגיב לדברים בחריפות בהאי לישנא: "אתה מסתמך על המאמר המחקרי מהאקדמיה על הגר"ש שקופ?? בידוע שהאקדמאים מסלפים את דברי רבותינו מצוקי ארץ למטרותיהם הנלוזות של חילול ה'".

פנינו לבדוק במקורות האם זולת הגר"ש פישר והרב ד"ר שי עקביה וואזנר, היו שהבינו כך את דברי הגר"ש שקופ בעניין זה של ציווי מצוות דרבנן.

שוחחתי עם ידיד ת"ח אמיתי ששלח אותי למקורות הבאים, תוך שהוא מטעים באוזני שהגר"ש שקופ הלך בשיטת הרמב"ם שיש טעמים פילוסופים למצוות (כפי שמצורף לשונו המלא בנספח למאמר זה בסופו), ובוודאי שיהיו בימינו תלמידי חכמים שיתעלמו מכך, ויאמרו שלא כך התכוון הגר"ש שקופ.

זולת הגר"ש פישר זצוק"ל שחלק על הגר"ש שקופ ואף סבר שאלו "דברים שאסור לשומען", היו עוד תלמידי חכמים שהתבטאו כך או אחרת, כדלהלן:

הדיין הגאון רבי נתן גשטטנר ראש ישיבת פנים מאירות ומחבר ספרים רבים בכל מקצועות התורה, כתב שלעניות דעתו תמוה הדבר, וכך לשונו:

"ולעניות דעתי תמוה, דפשוט שבלא דין תורה ליכא שום חיוב משפטי לשלם, ואם נקטינן דליכא אלא מצוה בעלמא לפרוע לבעל חוב, א"כ ברור דאי לאו המצוה דפריעת בעל חוב אין שום חיוב משפטי לפרוע, דלא חלים על הגברא שום חיובים אלא מה שמחייבתו התורה, וזולת דין התורה הקדושה ליכא שום חיוב משפטי". (להורות נתן, חלק ד קסב).

התייחס לדברים הגאון רבי חזקיהו יוסף שרייבר שליט"א וכתב ב'מעיין גנים'[4] דברים חריפים:

"משפט ממוני זה לא ידענא מאי אידון ביה, אם בחפצא אינו מסור לכל אדם ובע"כ שהוא בגברא, וא"כ אין דיני התורה אלא לשמור את המשפטים הקדומים המורים בעלות רחמנא ליצלן מהאי דעתא".

יצוין שהגר"ש שלמה פישר אמר כמה פעמים בדרשותיו ובשיחות אישיות, שהגר"ש שקופ כשהיה מוסר שיעור היה מכניס ידיו בתוך הסטנדר כדי לא לדבר עם הידיים ולעשות רושם והתפעלות אצל השומעים שלא מצד השכל ותוכן השיעור, שהשיעור יובן ויוערך מצד השכל בלבד ולא מתוך הרגש וההתפעלות.

נספח

הגאון רבי שמעון שקופ כותב שמצוות דרבנן הם מצד השכל, והוא נוקט שגם שיטת הרמב"ן היא שאין את "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז יא) מדאוריתא על מצוות דרבנן, וכך הובא בספר "שערי יושר" שער א - שער הספיקות פרק ז':

"דלשיטת הרמב"ן עלינו להזהר במצוות חז"ל על פי הכרת שכלנו, דכיון דהם מצאו לטוב לתקן ולגזור כן הוא האמת והטוב לפנינו, וכמו שהשכל מסכים לשמוע בקול ה' כן השכל גוזר להזהר בכל מה שהזהירו חז"ל ורבותינו הקדושים".

עוד כותב הגר"ש שקופ שדיני ממונות הם חיוב שכלי לפני דין התורה ב"שערי יושר" שער ה פרק ב וכך לשונו:

"נראה דגם מצות פריעת בעל חוב הוא אחר החלטת ענין החוב על פי דין משפטי, שאם חל על ראובן חיוב תשלומים מסוג חוקי המשפט אז הוסיפה תורה אזהרה ומצוה לשמור לשלם חיובו שחייב על פי חוק המשפטי, ואף דבהשקפה ראשונה הוא דבר תמוה איזה הכרח וחיוב על האדם יהיה לעשות דבר בלי צווי ואזהרת התורה, אבל כשנעמיק בענין היטב יש להבין ענין זה, דהרי גם החיוב וההכרח לעבודת ה' ולמלאות רצונו ית', הוא ג"כ ענין חיוב והכרח על פי משפט השכל וההכרה, כמו כן הוא חיוב והשיעבוד ממון הוא חיוב משפטי, שנתחייב על פי דרכי הקנינים, או שחייבתו תורה כנזקים ופדיון הבן וכדומה, ולענין זה בעינן שיהיו קונה וזוכה זכות זה".

[1] (שער א' פרק ז עמ' יט)

[2] (קובץ ביאורים על קובץ שיעורים, אות ט, בתוך: קובץ שיעורים, כרך ב, עמ' פח).

[3] "חשיבה משפטית בישיבות ליטא בראי משנתו של הרה שמעון שקופ. ירושלים תשס"ה עמ 233

[4] לא יצא לאור, אלא הופץ כקובץ וורד עמ' 145

• לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com