אמרו כן לזקן | שיחת צ'אט-בוט עם דוד בן-גוריון על המדינה ורצועת עזה

מספרים שאיש תמים נכנס פעם לבית כנסת והחל מחפש בארון הספרים. הוא חיפש וחיפש אך ולא מצא את מבוקשו. ניגש אליו אחד המתפללים והציע עזרה. "אפשר לעזור לכם?", הוא פנה בנימוס: "כן, היום זה יום העצמאות למדינת ישראל, אשמח לספר חסידי שמדבר על מעלת היום הנכבד והנורא". המתפלל חמד לתמים לצון וענה לו בוודאות: "וודאי – קח את ה'דברי יואל' הוא הספר היחיד כאן שמדבר על יום העצמאות של המדינה".

זה נשמע מפתה, כמובן. אך כמו כל כלי מבוסס AI שמנפיק עושר של בדיחות על יהודים ומסרב לשתף ולו בדל של בדיחה על ערבים, למרבה האכזבה מתברר ש"הזקן" התהפך בקברו והפך לפרוגרסיבי, האיש הכי נחרץ, סנדק המדינה הישראלית, מסתבר שאחרי מותו הפך אפור, שבלוני וחמקמק.

הוא לא טורח לענות ברור על שאלות קריטיות ובוערות כמו: האם יש עם פלסטיני? האם צריך לגרש את הערבים מעזה? אפילו על נושא טעון כמו שתי עגלות ברום צוק תלול – מי דוחה את מי? מה המסקנה שלו לאחר שחיפש מענה לשאלתו "מי הוא יהודי?" מה חלקו בביסוס חבורת הלומדים? מדוע התקטנן וכינה חבר כנסת מסוים בלשון גנאי - "האיש היושב ליד חבר הכנסת בדר"? (= מנחם בגין) מה הצעתו למדינה עם רוב חרדי שתחייב שמירת תורה ומצוות בחוק? מה דעתו על פרשיית ילדי תימן? יוסל'ה שחומכר ועוד.

במילה אחת - צרצרים.

אבל לפחות על שאלה אחת הוא ענה כמו שצריך:

ש. מדוע אתה לא מסתפר?

בן גוריון: "אני לא מסתפר כי אני מאמין שהמראה החיצוני אינו מהותי לעשייה הפוליטית והחברתית שלי. המיקוד שלי תמיד היה על בניית המדינה והובלתה לעתיד טוב יותר, ולא על עניינים שטחיים".

בן גוריון הישן והמוכר

הארכיון לא משקר, ובטח שלא מתאים את עצמו לאג'נדות עכשוויות — לפחות לא בנושא עזה ובן-גוריון. לנוכח מה שמתרחש היום ברצועת עזה, שם שוב מיטב בנינו נלחמים וניצבים מול הגרועים שבאויבינו — אבל עם מטרות הרבה פחות ברורות. שוב ושוב חוזרים, מטהרים קיני מחבלים בפעם השלישית והרביעית, שערי הגיהינום סובבים על צירם ותחושת הדה-זה-וו אוחזת בכולם, מה שהיה הוא שיהיה.  זה הזמן לחזור לדבריו הברורים של בן-גוריון ולשאיפותיו לגבי אותה רצועה דרומית, אותו: "קוץ בגרון – שאי אפשר לבלוע ואי אפשר להקיא."

לקראת ליל הסדר תשט"ז (1956), כתב בן גוריון הגדה עבור חברי משק בנגב. ההגדה הזו נשמרה בסוד על ידי חברי שדה בוקר, ונוסחה לא דלף לתקשורת בזמן אמת.

הסגנון שנקט בן גוריון בהגדה עשוי היה לשייך אותו בימינו לחוגי הימין הקיצוני. הוא תיאר את המצב הביטחוני בגבול הדרום ואת פעולות התגמול של צה"ל שקדמו לפסח. בהגדה נכלל קטע שעסק ביציאת המצרים, אך עם סגננו 'הבן-גוריונסטי' הכופר' ופרשנות שהייתה בעלת אופי "עכשווי" לחברי המשק:

"ולא יעברו הרבה ימים ונראֶה ביציאת המצרים מעזה ומחאן יונס ומרפיח כאשר ראינו ביציאתם מאשדוד ומבית גוברין ומבאר שבע, כי נוציאם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים. ונוציאם לא על ידי מלאך או"מ [או"ם], ולא על ידי שליח מועצת הביטחון, אלא על ידי צבא הגנה לישראל בכבודו ובעצמו. כמה שנאמר: ועברתי בארץ מצרים בלילה ההוא והכיתי כל גדוד מארץ מצרים, ובכל רוזני מצרים אעשה שפטים בדם ואש ותמרות עשן. אלו עשר המכות שיביא צה"ל על המצרים ברצועת עזה ובמדבר סיני ובארץ גושן".

בנוסף, נכלל בהגדה גם קטע לוחמני כזה:

"שפוך חמתך על הישמעאלים, כי רצו לאכול את יעקב ולהשם נווהו. נשפוך עליהם זעמנו וחרון אפנו ישיגם. צה"ל ירדפם באף וישמיד שונאינו מתחת שמי המזרח".

עזה, על פי בן־גוריון

במוצאי יום הכיפורים תש"ז, אוקטובר 1946, ביצעה הסוכנות היהודית מהלך נועז: בן לילה הוקמו 11 נקודות התיישבות חדשות בנגב, ביניהן גם כפר־דרום שליד דיר־אל־בלח. על פי ההסכמים שנחתמו לאחר מלחמת העולם הראשונה, עזה וסביבותיה נכללו בגבולות ארץ ישראל המנדטורית.

אלא שהחלטת האו"ם מ־1947 הפכה את עזה למובלעת ערבית צרה, שראשה באשדוד וראשה הדרומי בקציעות. הביטוי "רצועת עזה" נטבע ככל הנראה בידי עזריאל קרליבך, עורך מעריב, ימים ספורים לאחר הכרזת המדינה, על רקע גל הפליטים הערביים מיפו, אשדוד ואשקלון. קרליבך התריע אז על "תוכנית משונה" שבמסגרתה תימסר הרצועה למצרים. בשנים שלאחר הסכמי שביתת הנשק, הפכה רצועת עזה בסיס לפעולות טרור נגד ישראל, בחסות מצרית גלויה. ב־24 במרץ 1955, מחבלים שיצאו מהרצועה תקפו חתונה ביישוב פטיש ורצחו מדריכה חקלאית צעירה. למחרת כתב שר הביטחון דוד בן־גוריון ביומנו:

"שמעתי על ההתקפה בפטיש ומיד יצאתי בפייפר לת"א. הזמנתי את משה (הרמטכ"ל משה דיין) שהיה אז בתל־אביב, והצעתי לגרש המצרים מרצועת עזה. משה התנגד לכך בכל תוקף."

בסוף אוקטובר 1956, במסגרת מבצע קדש, הורה בן־גוריון לצה"ל לכבוש את הרצועה ואת מרבית חצי האי סיני. דף קרבי שחולק לכוחות חטיבת יפתח, בחתימתו של המפקד אהרון דורון, לא השאיר מקום לספק:

"הלילה יפרצו כוחותינו לרצועת עזה. עזה – אבר חי מגופה של מדינת ישראל, שנקרע ממנה. אגרוף שלוח אל מול המדינה, בסיס לשליחי מצרים המרצחים. מרכז הפדאיון, איום מתמיד לביטחוננו".

אלא שהלחץ הבינלאומי הכריע: עד מרץ 1957 נאלץ צה"ל לסגת מכל מרחבי סיני – וגם מעזה. הנסיגה עוררה זעם עמוק בציבור. מנחם בגין, יו"ר תנועת החירות, תקף את בן־גוריון בחריפות, והזכיר בנאום נרגש בכיכר מוגרבי:

"ליבי, ליבי עליכם, אחיותיי ואחיי בנגב. באשמתו ובפקודתו של ראש מפא"י המבולבל, שר הנסיגה וההפקרה, יישפך דמכם כמים. לא יהיה עוד ביטחון ליישוביכם".

במודעות בעיתונים נכתב בזעם:

"ממשלת בן־גוריון נכנעה. עזה תהיה בסיס למרצחים וחבלנים שיפעלו בחסות האו"ם. דמנו יישפך בעיר, בכפר, במושבה ועל אם הדרך".

עזה במלחמת ששת הימים והאזהרה של שרון

במלחמת ששת הימים, יוני 1967, חזרה ישראל לעזה "לאחר קרב מר וממושך". ברכה נשלחה ללוחמים: "לצבא הגנה לישראל, לכל אלה שלקחו חלק בכיבוש עזה, שלוחה תודה וברכה."

בנק לאומי מיהר לפתוח מחדש את סניפו בעיר, שנחנך עוד ב־1914: "המפתח היה מוכן. עשר שנים שמרנו עליו למזכרת. עתה פתחנו שוב את סניף עזה בבניין המנהל האזרחי, רחוב אל ג'לאא"

אבל בתוך שבוע מיום הניצחון, בן־גוריון קרא לסגת ממרבית השטחים – אך לא מעזה. בהודעה שפרסם ב־7.7.1967 כתב: "רצועת עזה תישאר במדינת ישראל".

>> למגזין המלא - לחצו כאן

שלוש שנים לאחר מכן, אלוף פיקוד הדרום העונה לשם - אריאל שרון הצהיר:

"היאחזות הנח"ל בכפר־דרום דרושה מבחינה ביטחונית וגם כדי לגמול את ערביי רצועת עזה מן האשליה שאנו עתידים לצאת משם".

אשליה, אומרים לכם.

קרדיט: משיח בשדה בוקר, חגי סגל, ועוד.