השבוע מתארח בתוכנית 'המבדיל' אצל האמן והיוצר זלמן שטוב, הסופר והמרצה הרב אהרן מרגלית כדי לספר על המסע המטלטל מילד בעיירה תפרח שחווה טראומה בה ניטלה ממנו יכולת הדיבור, דרך מחלת הפוליו שאילצה אותו לחיות שנים לבדו בבית חולים ועד לחייו כיום, כאחד שמסייע לאחרים לצאת ממשברים קשים.
אחרי שחווה טראומה מנהג טרקטורון שדהר לכיוונו נותר מרגלית ללא יכולת דיבור, ומחלת הפוליו שתקפה אותו בצורה כמעט קטלנית שממנה ניצל הודות לתושיית אימו שסחבה אותו מתוך העיירה לעיר הסמוכה - באר שבע, ומשם לבית החולים תל השומר.
כדי להתמודד עם המחלה מרגלית עבר לירושלים, שם התגורר במשך שנים, כשאמו באה לבקר אותו פעם בשבוע, עושה את הדרך בת תשע השעות מתפרח לירושלים.
החיים לבדו עוררו בו קנאה לכל מה שקשור למשפחה שהייתה חסרה לו כל כך. מאז במשך שנים עד לשנות העשרים שלו היה מהרהר שוב ושוב על יחסיו המורכבים עם הוריו, עד שלמד שכל מה שעשו היה לטובתו.
גם כשחזר לבית הוריו כשחלק מכתפיו משותק, אביו לא עשה לו הנחות. "אם אתה מבקש עזרה מכל אדם - אתה נכה, אם אתה עושה לבד - אתה מתמודד עם מוגבלות". וכך הוא גדל, עושה בעצמו עבודות שאחרים היו מוותרים עליהן.
בגיל 11 הדיבור חוזר אליו אך עם גמגום חזק, עליו הוא עובד עם פסיכולוג בגיל מאוחר יותר, ומצליח לנצח שוב.
כשהרגיש בשל מספיק, אחרי שהיה חזק מספיק להודות במצבו הגופני מרגלית מוציא את ספרו הראשון - 'אתהלך', שם הוא מגולל את מסכת חייו הארוכה, כשהמוטו שחוזר על עצמו שוב ושוב הוא המשפט שראה פעם בנמל שנכתב על ידי יורד ים שכנראה ניצל: "אין לנו שליטה על גלי הים, אבל את המפרשים אנחנו מכוונים". זהו משפט שפתח למרגלית את המחשבה לכך שאת הצבעים של כל דבר אנחנו צובעים, ובכך הופכים עצוב למתוק.
הצגת כל התגובות