השבוע נחתה בתיבת המייל שלי הודעה: "כיף לפתוח בבשורות טובות, אז יש לנו בשורה מרגשת עבורך! הרב בן ציון (בנצי) נורדמן, נבחרת באופן רשמי לספק מוביל בתחומך. בשנה האחרונה נכתבו עליך הכי הרבה חוות דעת חיוביות, הזוגות שערכת להם חופה הביעו את שביעות רצונם, ונתנו לך את החותמת"!
מצד אחד המשוב מחמיא , בהחלט. אך מצד שני, 'חותמת' שכזו הינה מחייבת ביותר. נחזור לזה בהמשך...
*
בימים אלו של תחילת חודש שבט, ובפרט בשנה זו שהיא מעוברת, אנחנו עדיין רחוקים מחג הפסח, עד אז יש לנו את ט"ו בשבט, פעמיים ראש חודש אדר, פורים, וחודש אחריו מגיע פסח.
אבל בפרשת השבוע – פרשת בא – אנחנו כבר מגיעים אל יציאת מצרים, ואת המצוות הראשונות של חג הפסח, מצות ומרורים, וקרבן פסח.
נתעכב על פרט שצד את עיני בכל שנה מחדש. בפרשתנו, ישנה הדגשה מיוחדת בהלכות קרבן פסח, שנאמרה כבר בעודנו במצרים, והיא ממשיכה איתנו במשך הדורות של ימות המשכן ובית המקדש, וחלקים ממנה משליכים גם עד ימינו אנו, בליל הפסח שקיבל את שמו 'ליל הסדר'.
הנושא הוא עשיית הפסח בחיק המשפחה. וכך נצטווינו במצווה הראשונה שניתנה לכלל ישראל כעם: "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר ... וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת". המצווה היא להתאחד כל משפחה ומשפחה (ולא משנה מאיזה צד...) ולהימנות יחד על קרבן הפסח. את ההחלטה הזו אי אפשר לעשות ברגע האחרון, אלא צריך להתארגן מראש ולרכוש את הקרבן במשותף.
הקרבת הקרבן נעשית לשם אותה קבוצת אנשים מסוימת שהתאחדה לשם כך. אין לאכול את הפסח בשתי חבורות, ולכן אסור ללכת באמצע הסדר מחבורה לחבורה, לא להפריד את אחדות החבורה. ערך זה דומיננטי ומרכזי בפסח, ויש לו השלכות עד לימינו , באכילת האפיקומן, זכר לקרבן הפסח.
*
הלקח שאנו למדים מכך הוא הערך המיוחד של המעגל הפנימי המשמעותי והחשוב ביותר, שהוא – המשפחה! דרכה אנו מתכללים בנשמת האומה כולה, והאחדות בעם ישראל כולו מתחילה שם, במשפחה ובבית היהודי פנימה!
לא לחינם במצווה הראשונה שניתנה לנו כאומה, הודגשה המשמעות המיוחד של 'שה לבית אבות, שה לבית'. ועד היום, חג הפסח, שהוא חג לידת האומה, הוא חג משפחתי, במחשבת התורה, וגם בתרגום המעשי שלו למעשה, מפעים לראות גם כיום, משפחות משפחות לענפיהם ולתולדותיהם מתאספים יחד דורי דורות יחד, מיסבים יחד למעמד אחד ענק של 'ליל הסדר'.
*
בתקופה זו שחזון המשפחות נפרץ, ובעולם הרחב מתפרקים להם אחד לאחד ערכים בסיסיים כמו ערכי המשפחה. בתרבות המעצימה דווקא את הפרט, ואת חיי הרגע והעכשיו, מבלי לראות את התכלית – את העתיד והמשך הדורות. שלמה המלך כבר חרץ במשפט אחד: "לתאווה יבקש נפרד".
עלינו לחזור ולשנן את היסוד הבסיסי והנצחי שהיהדות מלמדת אותנו, המצווה הראשונה בתורה היא פרו ורבו, המצווה להקים בית היא מהמצוות החשובות ביותר, והיא בעצם מהווה את הבסיס לקיום העולם.
ה'שלם' הזה גדול בהרבה מסך חלקיו, גוף שכל אחד מחלקיו מגיע לשלמותו דווקא בתוך הגוף הגדול הזה. לא לחינם קבעו בתלמוד בנחרצות כי מי שאין לו אישה עדיין אינו מוכתר בתואר "אדם"! הוא עדיין חצי, השלמות של היחיד היא דווקא כאשר הוא חלק מבנין שלם של בית בישראל! ולכן רבה היא השמחה בהקמת בית בישראל, כי זה הוא ביטוי לשלמות – ואין שמחה גדולה מהשלמות.
*
נחזור לתחילת הטור, כאשר אני זוכה בחסד השם, להיות חלק מהפרויקט הלאומי ולהשיא זוגות של יהודים מכל הסוגים, העדות והחוגים , כדת משה וישראל, להמשיך את מסורת הדורות המפוארת שלנו לדורות הבאים. זו היא זכות, שהיא חובה!
ומעניין לעניין באותו עניין. זכות ועונג לי לשתף אתכם בשמחתנו בהקמת בית בישראל, ביום שני הקרוב תתקיים שמחת הנישואין של בננו היקר אוריאל שיחי', למיטב ידיעתי הרבה מההזמנות לא הגיעו ליעדן, ואני מנצל את הבימה הזו לקרוא לכל ידידי חברי ואוהבי, להשתתף, לשמוח ולשמח. ובעז"ה בשמחתכם נשיב לכם כגמולכם הטוב.
בסימן טוב ובמזל טוב, בשמחות אצל כולם.
הצגת כל התגובות