הפרסום - עובד!

בחנוכה אנו "שמים דגש" על פרסום הנס ו"יחסי הציבור" לנצחון המכבים? ומכאן התמיהה: הרי אין זה מדרכו של עם ישראל לעסוק ב"פרסום". מדוע אנו זקוקים לכל המוחצנות הזו?! (מאמרים)

הרב עמיהוד סלומון | כיכר השבת |
(צילום: shutterstock)

"פרסום הנס" - תופס חלק עיקרי וחשוב במצוות החנוכה. כמו שאנו מוצאים בדברי הרמב"ם (הלכות מגילה וחנוכה פרק ג): "ומפני זה, התקינו חכמים שבאותו הדור, שיהיו שמונת ימים האלו - שתחלתן כ"ה בכסלו, ימי שמחה והלל. ומדליקין בהן הנרות, בערב על פתחי הבתים, בכל לילה ולילה, משמונת הלילות - להראות ולגלות הנס! וימים אלו הן הנקראין חנוכה".

רוצה לומר, בחנוכה אנו "שמים דגש" על פרסום הנס ו"יחסי הציבור" לנצחון המכבים? ומכאן התמיהה: הרי אין זה מדרכו של עם ישראל לעסוק ב"פרסום". החינוך היהודי - מטיף לצניעות, ואפילו אחד מסימני ההיכר של עם ישראל הוא "ביישנים". מדוע אם כן, אנו יוצאים מגדרינו בחג החנוכה - כדי להתבלט ולהתפרסם? מדוע אנו זקוקים לכל המוחצנות הזו?!

אולי המפתח להבנת הדברים, טמון בדברי המדרש. בין שאר הגזירות של היוונים - מופיעה "גזירה מוזרה": "וְחֹשֶׁךְ - זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל" (בראשית רבה ב). מדוע גזרו היוונים, לכתוב דווקא על קרן השור? יתירה מכך, הרי היהודי - כן האמין באלוקיו! ומה רצו היוונים להשיג, על ידי שיכריחו אותו לכתוב דבר שהוא אינו מאמין בו? איזו משמעות יש לזה?

נראה, שהיוונים - בחכמתם, השתמשו בשיטות של "שטיפת מוח" ו"פרסום כפוי". השור, שימש באותה תקופה ככלי התחבורה וכלי העבודה המרכזי. היהודי, מטבע הדברים, היה מבלה שעות רבות לצד השור שלו. כיון שבעזרתו הוא היה נושא משאות, ואיתו הוא חרש בשדה. הוא היה צועד עם השור לשדה, חורש איתו במשך שעות רבות, ואחר כך, שב עם השור לביתו. כל הזמן הזה התנוסס לעיניו, אותו כיתוב של כפירה! אמנם, היה אפשר להתייחס לכך בביטול ולומר: "זה לא משפיע עלי!", "אני לא מושפע מפרסומות".

אך למעשה - ירצה או לא ירצה, כמו שיטות הפרסום הקיימות היום, "מסר" שעומד מול העיניים כל כך הרבה שעות - מחלחל לתודעתו של האדם. למעשה, הכיתוב על הקרן, שימש מעין "סטיקר" של ימינו - שמודבק על המכוניות, אלא שאז הוא הודבק על השוורים.

הפרסומת היוונית - לא הסתיימה בזה. בהמשך, היו לוקחים את קרן השור, והופכים אותה - לכוס שתייה, ובקבוק להאכלת התינוקות. כך שמגיל אפס - גדל התינוק היהודי, כשהמילים הראשונות שהוא רואה כל יום, הוא הכיתוב על הבקבוק שלו!

היוצא מדברינו, שהיוונים היו הפרסומאים הראשונים, הם השתמשו בטכניקות מתוחכמות, כדי להעביר את המסרים שלהם. אולי היהודי לא ייחס לכך חשיבות, אך בדיעבד הסתבר שהיוונים היו כנראה "קופירייטרים" מוצלחים, כי כידוע "הפרסום - עובד!" ובכך הצליחו לגרור בעקבותיהם יהודים, שהפכו להיות - מתיוונים.

כנגד אותו פרסום טמא - ובשיטות דומות, מוטלת עלינו בחנוכה המצוה - לפרסם ולהפיץ את הניסים שעשה לנו אלוקינו, למען ידעו כולם - שאנו מאמינים בו, ומקבלים עלינו את תורתו ומצוותיו!

חז"ל קבעו לנו את מיקום ההדלקה - "הפתח הסמוך לרשות הרבים", הזמן המתאים ביותר - "משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק", ועוד כלל - "שלא להניח הנרות במקום שרגיל להניח נרות כל השנה - כדי שיהא היכר שהם נרות חנוכה".

בדרישותיהם אלה המציאו חז"ל את ה"פריים טיים" (שעת השיא), כדי להשיג את הפרסום האפקטיבי והמרבי: להגיע לחשיפה הגדולה ביותר, בזמן הקצר ביותר, עם המסר הברור והחד: "יש לנו חלק באלוקי ישראל!"

במגילת תענית (י"ז), אנו מוצאים שימוש נוסף בשיטת פרסום: "מפני שגזרה מלכות יון הרשעה שמד על ישראל, ואמרו להם: כפרו במלכות שמים, ואמרו אין לנו חלק באלקי ישראל, ולא היו מזכירין שם שמים בפיהם. וכשתקפה יד בית חשמונאי התקינו, שיהו כותבין שם שמים בשטרות. וכך היו כותבין: "בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול דהוא כהן לקל עליון".

אם כן נראה, שהחינוך היהודי לומר תמיד "ברוך השם" ו"בעזרת השם", ולכתוב "בס"ד" (בסייעתא דשמיא) - בראש כל מסמך, הוא תשובת המשקל - לנסיון של היוונים, לבטל הזכרת "שם שמים" מפינו. כנגד זה, אנו מזכירים אותו תמיד, ובכל מקום. ויש לזה כח רב, להשפיע על תודעתו של האדם, ולגרום לו - להאמין.

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר