בפרשתנו, אנו עדים להולדתו של "המנהיג הגדול ביותר בתולדות העם היהודי" - משה רבנו. כאשר הוא מתבגר, הקב"ה מתגלה אליו ומטיל עליו "שליחות גורלית" - להציל את בני ישראל ממצרים. ובהמשך, להעניק להם את התורה, ולהנהיג אותם לאורך המסע במדבר. אך התורה לא מספרת לנו: מדוע הוא נבחר לתפקיד הזה? מדוע דווקא משה - ולא יהודי אחר מבני דורו? נראה, שהתשובה לכך מסתתרת במעשים הקצרים שנחשפים לפנינו, המתארים את תחילת דרכו - עוד קודם שהוטלה עליו השליחות ב"מחזה הסנה".
ראשית, מעידה עליו תורה: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (פרק ב). ומבאר רש"י: "וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם - נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". וברמב"ן כתב: "שהיה זה מיד כאשר גדל ועמד על דעתו - והגידוּ לו כי הוא יהודי, ונכסף לראות סבלות אחיו ועמלם ולחצם". רוצה לומר, משה יכול היה לעצום את עיניו, להשאר בארמון פרעה, וליהנות ממנעמי השלטון - שהגיעו אליו באופן טבעי. אך הוא בחר "לשאת בעול", ולראות בסבל אחיו העבריים. ולצורך כך, הוא "יורד לשטח" - לשכונות המצוקה במצרים, על מנת להרגיש את הסבל. אם כן, אנו מזהים במשה תכונה של "מעוֹרָבוּת חברתית".
וכך הם דברי המדרש (שמות רבה א):"וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם - שהיה רואה בסבלותם, ובוכה ואומר: חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם - שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן. אמר הקדוש ברוך הוא: אתה הנחת עסקיך, והלכת לראות בצערן של ישראל, ונהגת בהן מנהג אחים - אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך, הדא הוא דכתיב: וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת (פרק ג) - ראה הקדוש ברוך הוא במשה שסר מעסקיו - לראות בסבלותם, לפיכך: וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹקִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה".
כמו כן,משה מתגלה, כבעל "חוּש צדק מפותח". פעם אחר פעם, הוא לא נשאר אדיש - מול עוול. בתחילה, כאשר הוא רואה גוי מכה עברי: "וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו", הוא מתערב לטובת העברי העלוב - "וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל". פעם נוספת: "וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים, וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ". מעשה זה מוכיח, שהוא לא הגן על העברי - רק מתוך רגשות לאומיים, שהרי הפעם - עברי מכה עברי, וגם עתה הוא מתערב לטובת המוּכֶּה.
בעקבות מעשיו, משה "משלם מחיר" ומוצא את עצמו בבריחה מפרעה, ובגלות בארץ נכר. היה ניתן לצפות, שהוא ייסוג ממעשים דומים - בעתיד, אך למרות זאת, כאשר הוא נתקל ב"חוסר צדק", הוא מתייצב שוב - להושיע את החלש.
באירוע הבא, מדובר במריבה בין גוי - לגוי! הוא מזהה את בנות יתרו כהן מדין - מותקפות על שפת הבאר: "וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם", ומשה לא מהסס, גם הפעם הוא מתקומם כנגד עושי העוולה: "וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן, וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם". לאור המעשים האלה, ניתן אולי להבין: מדוע בוחר האלוקים דווקא - במשה.
יתירה מכך, אישיותו של משה מזהירה בגדלותה דווקא כאשר האלוקים - כבר מתגלה אליו, ומבשר לו שהוא בחר בו להיות שליחו עֲלֵי-אֲדָמוֹת: "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה, וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם". ואולי, דווקא תגובתו ברגע זה - היא המבחן הגדול ביותר למשה: הוא אינו מעוניין בכבוד הזה! ובענוותנותו, פעם אחר פעם - הוא מנסה להסיר ממנו את המנהיגות.
בין דבריו, אומר משה לקב"ה: "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (פרק ד)ופירש רש"י: "ביד מי שאתה רגיל לשלוח - והוא אהרן". ובמדרש (שמות רבה ג) מבואר, שמשה חושש לכבוד אחיו הגדול: "שהיה משה אומר: עד שלא עמדתי, היה אהרן אחי מתנבא להם במצרים - שמונים שנה! עכשיו אכנס בתחומו של אחי ויהיה מיצר, בשביל כך לא היה מבקש לילך". משמע, גם ברגע גדול כזה שהקב"ה מטיל עליו שליחות חשובה מאין כמותה - משה ממהר לחשוב על צערו של האחר, ומתחמק מהתפקיד.
בדור שבו "כל אחד רוצה להיות - חשוב ומפורסם". בתקופה, בה רבים נאבקים על מקומם בהנהגה, וכל אחד מהם עמל לשכנע את הציבור - ביכולות המיוחדות שלו, ומדוע דווקא הוא - ראוי לתפקיד! בולטת - עוד יותר, אצילות הנפש של מי שנבחר - שלא ביוזמתו, להיות מנהיג ונביא, ומעדיף לוותר על כך לאחרים, שבעיניו - הם מתאימים לתפקיד יותר ממנו. בדרך זו, נתקיימו במשה דברי הגמרא בעירובין (דף י"ג:): "כל הבורח מן הגְּדוּלָּה - גְּדוּלָּה מחזרת אחריו".
ה"משך חכמה" מבאר את הדו-שיח בין משה לקב"ה. משה אומר: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה, וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (פרק ג). האלוקים משיב לו: "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ, בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה". כי "משה היה עניו ונמוך בדעתו יותר מכל האדם, כאשר העיד עליו הכתוב: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר י"ב). הוא אינו רואה את עצמו ראוי לתפקיד, ושואל: "מִי אָנֹכִי". וה' עונה לו: "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת, כִּי אָנֹכִי - שְׁלַחְתִּיךָ". רוצה לומר, "היא הנותנת" - דווקא צניעותו של משה והביטוי של הענווה שלו - במילה "אָנֹכִי", היא הסיבה - לבחירתו!