בפרשתנו אנו ניצבים לפני שתי דמיות הוד המנהיגות את כלל ישראל, הלא הן משה ואהרון. מטבע העולם קשה לראות שני מנהיגים העובדים ביחד ללא שום מחלוקת ללא נסיון השתלטות של אחד על חברו.
כבר משחר לידתו של משה רבנו ידעו כולם שתינוק זה יהיה מנהיג של כלל ישראל, מנהיג שלא קם ולא יקום. כאשר מכורח הגזרה הוצרכו לתת את משה ביאור, כבר אז עמד אהרון מן הצד ובכה כפי שהסביר בעל הטורים על הפסוק "והנה נער בוכה" זה אהרון הכהן .
אהרון בכה על מנהיג שהולך מאתנו ובלבו חשש כי אולי הוא זה שיצטרך חס וחלילה לשאת בעול ההנהגה ובעול הציבור והרי אין הוא ראוי. ומאידך, כאשר הוצרך משה רבנו לעזוב את הנהגת כלל ישראל וללכת למדיין למשך ששה עשורים, ואהרון הוא המנהיג בפועל במשך זמן זה, מסרב משה במשך שבעה ימים ללכת לגאול את עם ישראל בתואנה ש"איך אקח ההנהגה מידי אחי הגדול".
בורא עולם מפתהו להיות הגואל אך משה רבנו לא מתפתה, בורא עולם משכנעו שבעה ימים עד שעלה חרון אף ואף נענש משה על סירובו באיבוד הכהונה לדורות. משה רבנו נאות ללכת רק אחרי שקיבל הבטחה של "וראך ושמח בלבו" - לא רק כלפי חוץ, אלא אהרון ישמח באמת על זה שאתה נוטל ממנו את הנהגת כלל ישראל והוא יהיה לך רק לפה. אמרו רבותינו שגם בתופים ובמחולות היה יוצא אילו היה רק יודע. בזאת שירטטו לנו מנהיגנו הראשונים גדולי כל הדורות מהי דמות מנהיג, מה מניעו, כיצד עליו לברוח מן השררה והכבוד וכיצד עליו להתנהג עם חבירו.
כך נהגו גדולי עולם בכל הדורות. הגמרא בסוטה מספרת על רבי אבהו שכאשר באה אשתו וסיפרה לו על מה שמפיץ המתורגמן שלו, שכביכול הוא זה שמוסר השיעור ורק עושה עצמו כמתרגם, וכעסה מאד על זה שהמתורגמן נוטל העטרה של בעלה ענה לה רבי אבהו "ומאי נפקא לך מיניה, מיני ומיניה יתקלס עילאה" - כלומר: מה זה משנה מי אומר העיקר שכבודו של הקב״ה מתעלה .
במשפט קצר זה הורנו רבי אבהו הכל, מהי המטרה בהנהגה, רק גדלות הבורא וכל השאר כלל לא חשוב. משה ואהרון חיפשו למלאת רצון השם ולא רצונם. על זה כל אדם צריך לחשוב בכל מקרה שמחלוקת ופילוג לנגד עיניו, עליו לשאול את עצמו מה היה עושה אהרון או רבי אבהו במקרה זה.
השבוע מסרתי שיעור לאנשי עסקים במנהטן. לאחר השיעור עמדנו להתפלל מנחה ולפתע התפתח ויכוח; לשניים היה יארציט ושניהם רצו לגשת לעמוד. הויכוח הפך קולני ואף ירד לביזיונות וחרפות. אילו רק היו יודעים כמה נחת רוח אין לנפטר מתפילה כזאת, וכמה נחת ועילוי היו לנשמת הנפטר אילו היה מוותר... ויתור שווה עשרות מונים מלגשת לעמוד.
לצערנו, כך נראים הדברים היום כמעט בכל פינה. ממינוי דינים ורבנים ועד מינוי משגיחי כשרות, גבאי בתי כנסת, ראשי מועצות, ראשי מפלגות ואפילו מי יעלה שלישי לתורה ומי יקבל מפטיר. כמעט בכל מקום שוררת מחלוקת, קנאה, שנאה, תחרות ולשון הרע. מי מקרוב למי, למי עמדת המפתח, איך תתקבל בתך לסמינר ובנך לישיבה - הכל מסתובב סביב שאלת למי הכח והממשלה ולמי הכבוד, וכולם רודפים אחריו כרודפים אחר החיים שהרי מבלעדי זה מה הם שווים ובמה כוחם.
האם ככל הגוים בית ישראל? האם אנו איננו שונים? האם לא אצלנו צריכה לפעם רוח אחרת של "וראך ושמח בלבו" של "מיני ומיניה יתקלס עילאה". מתי נבין שהויתור הוא הכבוד הוא המלכות והוא רצון השם?
אני תפילה שרוח זו של הנהגת משה ואהרון תהיה נר לרגלנו ולרגל מנהיגנו אמן.
הכותב הוא רב קהילת "תהילה לדוד" בניו יורק וראש כולל הרבנים להוראה "בני לוי" .