מתי יתעוררו שם בישיבות? כשמישהו יירצח? אז הרי לא יוכלו להגיד: 'ידינו לא שפכו'. הרי כשמישהו ייהרג ח"ו, כולם יזדעזעו. ככה זה אצלנו, בני האדם, רק כשמתרחש אסון נורא, מפיקים לקחים. לא דקה אחת קודם.
אבל, לתומנו סבורים היינו כי אנחנו, החרדים, מעולים יותר מבחינת מידות ויחס לזולת. יש לנו את דברי התורה והנביאים , את דברי התנאים הנוקבים בפרקי אבות, יש לנו את ספרי המוסר המעטרים כל היכל ישיבה, יש לנו את המשגיחים וענקי הרוח.
והנה, למרות הכל, מתנהגים בישיבות כאחרוני העבריינים והבריונים. אלימות, השחתה, בריונות וכח הזרוע – שולטים ברמה. כן, ברמת פוניבז' אשר בני ברק. בישיבה הכי טובה, באליטה של הישיבות, בישיבה שהקים הגרי"ש כהנמן זצ"ל והשקיע בה את תמצית לבו וחייו. הרי אם היה רואה את המתחולל בישיבתו-שלו, היה טומן פניו בקרקע ומתחלחל. זו ישיבה? זו ישיבה על קברו!
זו ישיבה שקוברתו בכל יום מחדש. אם להבדיל, כאשר אומרים תורה משמו, שפתיו דובבות בקבר; הרי כאשר המחלוקת מכלה בישיבתו כל חלקה טובה, בוודאי שפתיו דובבות דברי צער ויגון.
איך יתכן כדבר הזה?
הן הדעת לא סובלת. פוגרומים – ביטוי מזעזע, אותו מבצעים למרבה החרפה בחורים בחבריהם. שוברים ומשחיתים, הורסים ומבקעים. משליכים ומטנפים. רחמנא-ליצלן, איך קורה כדבר הזה?
הן התורה מעדנת נפש האדם, וכאן אנו רואים בני תורה שפשוט הופכים לחיות. כל מידה מושחתת ורעה נכונו בהם, והם מעצימים אותה בכפל כפליים.
איך יתכן כדבר הזה? שהמחלוקת, יד איש ברעהו ומחבל בשונאהו, פושה כיום בכל אגפי הציבור הליטאי? ועוד מתקראים הם 'בני תורה'. הזו תורה וזו שכרה? אלה האחרונים, דרך האיום והמאפיה – דרכם. דרך ההשמצות והמריבה – דרכם. וגם הצד השני אינו טומן ידו בצלחת, כי הרי כידוע לריב, צריך שניים.
התשובה לדעתי, טמונה בחינוך הישיבתי-הליטאי. אם נמנים אתם על ציבור זה, אין בכך חידוש; ואם לאו – בוודאי תזדעזעו למקרא הדברים הבאים. הם נשמעים דמיוניים, אך הם שרירים וקיימים, למרבה הצער ודאבון לב.
ילד כבן-מצוות שנכנס בשעריה של ישיבה ליטאית (ויודגש, הדבר הזה מתחולל רק בישיבות ליטאיות), לומד כבר ביומו הראשון את הכלל הבא: "אתה לא שווה כלום. אתה אפס מאופס".
מזדעזעים אתם? לא מאמינים? זו רק ההתחלה!
נער צעיר ורך הנכנס לישיבה ליטאית, יודע מראש (אם יש לו אחים או מכרים) ואם לאו – מתוודע במהירות לעובדה הפשוטה והאכזרית: "בישיבה יש מעמדות". והמעמדות נקבעים לפי הוותק בישיבה.
שיעור ג' – הכי חשובים. הכי גאוותנים. הכי 'סנובים'.
שיעור ב' – הם הרגישו מה-זה להיות שיעור א', ועכשיו ההזדמנות שלהם להראות מה-זה, לשיעור א' החדש.
שיעור א' – הרפש של הישיבה.
זה פשוט מדהים ומזעזע, אך זו המציאות. הבחורים מקבעים את המעמדות, לא באמצעות לימוד יותר מעמיק, לא באמצעות התמדה יתירה. לא ולא, המעמדות מתקבעים על ידי שיטות של מאפיה, טרור והפחדה.
למשל, כדבר שבשגרה, הבחורים הבוגרים, יקחו בכח הזרוע מנות אוכל השייכות לנערים הצעירים. אם אין מספיק (ובדרך כלל אין מספיק), יגיע בחור מבוגר יותר, ויקח בלא-אומר ודברים מנה מן השולחן של שיעור א'. הוא רעב עכשיו, והם – אסור להם לפצות פה. מי שיפצה, עלול לחטוף.
ו'לחטוף' – הכוונה, החל ממכות ממש, דרך השלכת מזרן המיטה שלו מן החלון וכלה בהצקה קבועה שתגרום לו לסיוט יומיומי.
כך גם לחדרי הפנימיה: חברי שיעור א' אסור שידרכו בחדרים של בוגרים מהם, בעוד ההיפך – מותר בהחלט. אפילו הבעת דעה מנוגדת לבחורים הבוגרים אסורה בהחלט. תהיה קטן – ותשתוק! כל מה שלא-יעשו לך, יתעמרו בך, יהפכו את חייך לגיהנום עלי-ישיבה, יציקו לך; אתה חייב לסבול בשקט. אסור לך להתקומם נגד עוול, אסור לך לזעוק חמס על שחמסו את מנתך ואין לך יותר מה לאכול, אסור לך כמובן לפנות למשגיח כי אחרת יידבק עליך כתם של 'מלשן' שזהו הכתם הנורא ביותר המוצמד למי שמעז. 'מלשן' הופך באחת לאחד שמותר לעשות לו הכל. המסכן ילמד במהירות כי ההלשנה הזו תעלה לו ביוקר מר ונמהר.
זה נשמע לכם מאפיה? זה באמת כך!
ואלה ישיבות מעולות-שבמעולות. אולי לא כולן כאלה, אך חלק ניכר, מתנהלות כך.
זה אכזרי, זה מזעזע, זה מרושע. אבל זו המציאות.
השיטה הזו, שאף זוכה בדרך כלל להתעלמות מצד הצוות החינוכי, פושה בישיבות ומרעילה את הנפש. כי ילדים כאלה, שעוברים את שנת החניכה הזו, יפסיקו להיות תמימים ובעלי מידות טובות. הם יתאימו עצמם במהירות לחברה האלימה והמרושעת הזו, וכאשר יגיעו לשיעור ב' – יתעמרו בוודאי בנערים שזה עתה נכנסו לישיבה. נכנסו גדיים רכים, אבל יהפכו בה לשור-נגח מסוכן לבריות.
והצוות? כאמור, הצוות נקרא 'חינוכי', אך החינוך ניצב בתחתית מעייניו – אם בכלל. מי שלומד היטב, זה העיקר. כל השאר – תפל. הוא יכול להיות בריון, מושחת, מרושע ואכזרי, והכל כשר. זו שיטה של עצימת עיניים שלפיה רק ברמה התורנית והפלפלנית הוא נמדד, בעוד שברמה ההתנהגותית "הבחור צריך לבנות את עצמו לבד". הבעיה היא שהבחור לא בונה, אלא הורס עצמו על ידי שיטת המעמדות האכזרית והכובלת הנהוגה כיום בחלק ניכר מן הישיבות הליטאיות.
ומה יעשה הבן ולא יחטא?!
הם חכמים הילדים, הם נבונים. מסתגלים מהר לחברה בה הם נמצאים, ומבינים כיצד צריך להתנהג כדי לשרוד. הנפש הופכת למושחתת, המידות לגרועות, וכל דאלים הוא גבר. בעיני הצוות הוא גדול רק כשמדובר בתורה, ובעיני חבריו הוא גדול רק אם הוא בריון ומטיל אימה על קטנים וחלשים ממנו.
והשיטה המעוותת הזו, שניטעת בו בשערי הישיבה הקטנה, ממשיכה הלאה – לישיבה הגבוהה. שם, במקומות מסויימים, ניתן לזרוק לבן על ראשי הישיבה. שם, ניתן להשחית פנימיות. שם, ניתן להחרים את ראשי הישיבה. שם, ניתן לבוז ולבזוז כל מה שאינו נמצא לצדך. הרוע והרשע מתפשטים והופכים לחלק מן האישיות.
וכאותם תיישים נעשים אברכים, המצב ממשיך. אם אתה לא כמותו בדיוק, הוא יפעיל לחץ שלא תיכנס לחיידר יחד עם בנו. אם אתה לא מחזיק מהרב שלו, הוא יטריד אותך טלפונית. אם תפרסם כאן ולא שם, יאיים עליך ויטריד אותך ואת משפחתך כל היום וכל הלילה, עד שתשאל נפשך למות.
כי זו הדרך, זו השיטה. היא לא מכוונת, אבל כשהיא לא מכוונת – זה מה שיוצא. פראי אדם, גידולים רעים בכרם בית ישראל, שפושים והופכים כל חלקה טובה למאכולת מוות נפשית.
את הנפש כבר רצחו לנו, עכשיו – למה מחכים, לרצח ממשי?!