בעת הזאת שאנו מוקפים עם אתגרים לא פשוטים ואולי מהקשים שידע הציבור החרדי, מוטלת על כלל הציבור השפוי, החוב הבסיסי והקיומי לקיום עולם התורה שנפגע נואשות בתקופה האחרונה.
כלל הציבור העומד ובוהה במוזרות ובתמיהה מול אותה קבוצה שולית של פורעים אלימים מתוך "מחננו", מבין היום יותר מתמיד עד כמה מוטלת חובת האחריות עלינו להשפיע בכול הכוח והעוצמה בצורת ההשפעה שקבעו גדולי ישראל בעבר ובהווה. לעשות כל אשר לאל ידינו למען בחירת נציגי עולם התורה.
אני מודע וגם חש את אותן תחושות של רבים מאיתנו מכלל הציבור החרדי, את הסלידה ואף את הגועל מאותם נערים בחורים ואולי גם קומץ של אברכים משועממים שעורכים מעשה ונדליזם בכל עיר שמשתייכת לציבור החרדי. אנו עומדים בושים ונכלמים על חינוך נוראי לאלימות וסחף בלתי נשלט לפורקן יצרים אפלים ואלימים בחוצות הערים.
כל אחד מאתנו שנזדמן לו לחלוף בסמוך לקבוצה ההזויה הזאת - מעבר לבושה והסלידה שהוא חש - מבין גם עד כמה הם הזויים, עזי פנים, חצופים. אולם מעל הכול אנו גם רואים כמה ברוך ה' הם מעטים. מכל הרעש המלחמתי והחורבן הגדול שהמיטו על העולם התורני בעל כורחו, הרס לא ישוער שלא ישכח לדורות, אנו זוכים גם לראות אולי נקודת אור קטנה בקצה אותה מנהרה קיצונית ואפלה: לא מדובר בציבור רחב וגדול מספרית אלא בציבור קטנטן וחצוף ובעיקר מפוצץ בעזות פנים בלתי מוגבלת שכל עיסוקו הוא להכות ולהרעיש לצווח ולכרכר.
אני מאושר מתהליך ההתפכחות העובר על עשרות בוגרים ואחראים שמבינים היום יותר מבעבר עד כמה דרכם של אותם הזויים, נלוזה, עטופה בשקרים, ואינה מצליחה לשמר את שקר סוד קיומה.
כן כן... היום בסייעתא דשמיא אתה יכול לשמוע אברכים שעוד חשבו על שני צדדים, ועל הבדיחה שאולי ומדובר כאן כבמחלוקת של בית הלל ובית שמאי. איך הם מתביישים מעצמם.
הסחף והפרץ האלים היוצא מתוכם, לא מתיר שום מקום להסתפק בו. פתאום הכול נהיה יותר ויותר נהיר ובהיר. היום אתה יכול לשמוע אנשים שהמשפטים כמו "היום אנו מבינים על מה נלחם מרן הרב שטיינמן שליט"א", "מדוע מרן שר התורה ר' חיים התבטא בנחרצות שלא זכורה מעולם" עולה כל העת על לשונם.
אם אני שומע אברך שאומר לי תוך כדי שפוכר את ידיו על ראשו "מה קרה לנו, איך חלק קטן מאיתנו התבלבל והלך אחרי מדוחות שווא וקיצוניות נתעתעת" זו מבחינתי נקודת אור חיובית. זה לא דבר של מה בכך. שהרי ברור לכולנו שעברנו תקופה של ניסיון מאת הקב"ה, אם נלך בדרכיו או שנאבד את המצפן. ואם בסייעתא דשמיא הקב"ה מראה לנו בחוש ע"י מעשיהם הנלוזים כמה להתרחק מהם, בהבנתי הדלה היא בשורת איתות משמים שברוך ה' כלל הציבור עמד במבחן הניסיון.
אדגיש, שחלילה לכול אורך הדרך לא הוזקקנו לראות זאת בחוש, כי האמנו ברמ"ח איברנו ובנשמתנו שכל היוצא מגדולי ישראל זה האמת לאמיתה, אך ברור הוא לכול שמשמיים מזכים אותנו גם לחוש בזאת בפועל. שעמדנו כסלע איתן מול ניסיונות מבישים.
האמינו לי, לא אתפלא אם קבוצה הזויה זאת קיימה מנייני תפילה עשרים וארבע שעות ביממה שבועות רצופים מתוך דמעות ובכי שכבר ייתפסו להם כמה בחורים פראים ואלימים וייאסרו - בכדי שיוכלו לזעוק חמס, להפגין, לסגור צמתים, לזעוק נאצים, לסגור את הגמרא שעליה הם מוסרים את נפשם. ובעיקר העיקרים מה שעומד בראש סדר עדיפותם ומעל כל השיקולים - כדי להילחם במרן הרב שטיינמן שליט"א.
צר לי מאד שאני כותב זאת. אמת. מעולם לא חלמתי שאכתוב משפט כואב וחד כזה. אבל מה לעשות, לצערנו ולבושתנו ומעל הכול לחרפתנו - זה השיקול היחיד העומד בראשם של אותם נחשים מלאי הרס וחורבן.
אשרינו שזכינו לקיים את הוראתו של אבינו זקננו אברהם אבינו. "היפרדו נא מעלינו".