מה אומרים להורים שכולים? / מחקר

ההתמודדות עם אבדן ילד, הינה לצערנו מנת חלקם של הורים רבים. במפגש עם הורה שכול אנו תוהים כיצד לנהוג ומה לומר ובעיקר לא לומר. המחקר הבא מנסה לענות (פסיכולוגיה)

ריבי פריי | כיכר השבת |
(שאטרסטוק)

תפילה / גיורא פישר
מי יתן
ואהיה כבר זקן
מבולבל.
אם אז אשאל:
למה הוא לא בא לבקר ?
אל תאמרו:
אבל, הוא נפל
לפני המון זמן.
אמרו:
הוא היה פה אתמול
ואמר שיבוא גם מחר. (מתוך "אחרי זה", הוצאת "עם עובד", תש"ע)

אובדן ילד מעורר רגשות טראומטיים עזים ותחושות שבר. ההורים השכולים חווים כאב רב, עצבות, תחושת קטיעת רצף החיים, חוסר אונים וגעגועים עזים לילד. האובדן עלול אף לעורר מגוון רגשות - כגון כעס, אשמה, בושה והלם וכן עלול לעורר תגובות פיזיות ולהאיץ פיתוח מחלות.

קיימת הסכמה בין החוקרים, כי אובדן ילד הינו קשה וממושך במיוחד. תיאורטיקנים שונים התייחסו בעבר לתהליך האבל כמורכב משלבים, אולם כיום תהליך האבל נתפס כיותר דינאמי, שבו שלבים שונים יכולים להתקיים בחפיפה ולא בסדר ליניארי.

לביצוע מחקרים בתחום השכול ישנה חשיבות, בעיקר בכדי להימנע ממצב בו מבוסס הטיפול שניתן להורים על השערות תיאורטיות שאינן מייצגות את ה'שטח'. דוגמא לכך ניתן לראות בעובדה, שבעבר סברו (על-פי פרויד), כי התמודדות יעילה כרוכה בניתוק הקשר עם הנפטר. כתוצאה מכך, הורים אשר המשיכו לעסוק בנפטר לאחר שנים היו עלולים להיחשב כבעלי התמודדות פתולוגית. אולם, מחקרים גילו, שהורים רבים ממשיכים לעסוק בנפטר ולחשוב עליו.

עקב כך, פורסם "המודל הדו מסלולי לעיבוד האבל", המאפיין את התגובה לאובדן בשני צירים. הציר הראשון הינו חיצוני ומדגיש את השינויים בתפקוד ובהתנהגות בעקבות האובדן, וכולל סימפטומים נלווים כמו דיכאון, חרדה, פוסט טראומה, תגובות גופניות. הציר השני פנימי וסמוי, ומתייחס למערכת היחסים המופנמת עם הנפטר ולשינויים שעובר ההורה השכול בתפיסתו את הנפטר. כיום ידוע שבהתמודדות יעילה עם האובדן, הקשר עם הנפטר לא מתנתק אלא מתפתח לקשר מופנם וגמיש המשתנה לאורך השנים.

דוגמא נוספת לחשיבות המחקר, הינה הגילוי כי ישנם הורים המדווחים על צמיחה בעקבות האובדן. המושג צמיחה פוסט טראומטית (Post-Traumatic Growth), מוגדר כשינוי שחל בחשיבה בעקבות טראומה באחד משלושה מימדים: שינויים בתפיסת העצמי, בתפיסת האחר והיחסים עימו, ובתפיסת העולם.

מחקרים שנערכו עם הורים שכולים גילו דיווחים על צמיחה כגון: שינוי בפרופורציות בחיים, נתינת חשיבות רבה יותר לקשרים בינאישיים ומשפחתיים, הגברת הרגישות והאמפתיה לסבל האחר, שינוי תחום קריירה או שיפור ביכולות הנדרשות לקריירה הקיימת, שינוי אישיותי שעוזר לחוש טוב יותר, הערכה רבה יותר כלפי החיים וכן שינוי רוחני/ דתי.

במסגרת המחקר שבוצע, התקיימו ראיונות עם הורים שאיבדו את ילדם בנסיבות שונות - פיגוע, מחלה, תאונה וצבא. מן הראיונות נלמדו מס' תובנות ביחס לאופן שבו החברה מגיבה וכיצד הדבר נחווה לעיתים על-ידי ההורים השכולים. נציין כי הרשימה חלקית ואינה ממצה, אלא מהווה מדגם של הבנות בנוגע לאופן התייחסותנו כחברה. בנוסף, חשוב לזכור כי כל אחד מתמודד אחרת, וייתכן שאמירה מסוימת מייצגת הורה אחד ואינה משקפת את תחושתו של הורה אחר.

תמיכה חברתית – לא להתרחק ולא "לרחם".

מן הראיונות עולה, כי החברה לעיתים אינה יודעת כיצד להגיב. הדבר נובע כנראה מתחושות חשש, מבוכה, חרדה ממפגש עם המוות או חוסר מודעות. כתוצאה מכך, לעיתים ישנם חברים המתרחקים או מגיבים מתוך 'רחמים'. רוב ההורים חוו תגובות של רחמים כלא נעימות, ותגובות התרחקות כפוגעות.

לעומת זאת, אחד הגורמים המשמעותיים שאותו תארו ההורים כמסייע להתמודדות הינו תמיכה חברתית. התמיכה החברתית מסייעת כאשר היא בעלת גוון מעשי – למשל קיום שיחות טלפון, הזמנה לארוחות, הגעת חברות בערב שבת לאחר הדלקת נרות (זמן שמספר אימהות תארו כקשה נפשית), סיוע בירוקרטי ועוד.

בהקשר זה, יש לציין גם תמיכה של עמותות וולונטאריות המספקות עזרה מעשית, רגשית וקבוצות תמיכה, שתוארו על-ידי ההורים כמסייעים מאוד בהתמודדות. גם מפגש עם הורים שכולים 'ותיקים' נחווה לרוב כבעל עזר להורים שכולים 'חדשים' – שכן תחושת ההורים היא לעיתים של "זר לא יבין זאת".

לא לפחד להתעניין ולשאול על הילד

מטבע הדברים, בהגיענו ל"שבעה" מדברים על הילד שנפטר. אולם, במפגש סתמי ברחוב או באירוע, אנו לא פעם מתלבטים: "האם לשאול את ההורה? אולי בכך אני "מזכיר" לו ומצער אותו? אולי עדיף שלא לומר דבר?" בשיחות עם הורים שכולים אמרו כולם כאחד: "אין יום שבו אינני חושב על הילד שלי" – כלומר, כאשר מישהו שואל על הילד הוא איננו 'מזכיר' להורה את הצער - הוא שם כל הזמן.

מהמחקר עלה אף, כי הורים בד"כ מעוניינים לדבר על ילדם. חשוב להורה ש"אנשים יידעו מי היה הילד הזה". למעשה, שמירת הזיכרון של הילד, אופיו הייחודי ומעשיו בלבבותיהם של אחרים הינה חלק מהנצחתו. הנצחה זו חשובה במיוחד להורים מתוך חשש שהוא "יישכח מהלב". זוהי אולי גם אחת הסיבות שבגינן משקיעים הורים רבות בפעולות הנצחה שונות.

לא "לדרג" לפי נסיבות השכול

קיימת נטייה חברתית לא מודעת 'לדרג' את חשיבות המוות לפיו נסיבותיו. אובדן ילד בנסיבות צבאיות או עקב פיגוע טרור נתפס כ-'מוות על קידוש ה'', וכמוות של 'צדיק שהגן על העם והארץ', ובשל כך זוכה ל'הילה' ולכבוד מיוחד – בניגוד למוות כתוצאה מתאונת דרכים או ממחלה. גם מבחינה כלכלית קיימת תמיכה רבה להורים ששכלו בנם בצבא או בפיגוע, ואילו הורים ששכלו בנם במחלה/תאונה נותרים ללא מענה כלכלי. הורים נטו להזכיר 'אפליה' ודירוג זה בכאב רב – שכן אובדן הוא אובדן, וילד הוא ילד - ללא קשר לנסיבות בהן נפטר.

בהקשר זה יצוין, כי בתחתית ה-'סולם' מצוי מוות כתוצאה מהתאבדות. הורים אלו חשים כאב וסבל רב, ותחושות אשמה ובושה במפגש עם החברה, אשר לא פעם מעבירה כלפיהם מסר שיפוטי סמוי.

לתת לגיטימציה לקושי גם לאחר שנים רבות

מלמדים אותנו כי "הזמן מרפא כל מכאוב". במקרה של אובדן ילד אמירה זו פשוט אינה נכונה. הזמן אינו 'מרפא' אלא מאפשר למידה של הסתגלות למצב החדש. אמנם ניתן לראות שלאורך השנים הורים לומדים לחזור לתפקד, אך בלב פנימה הכאב העצום והגעגועים העזים קיימים גם לאחר שנים רבות. לעיתים דווקא לאחר זמן רב חווים ההורים קושי במפגש מול החברה. אחת האימהות אמרה: "איני יכולה להביע את רגשותיי בחברה. יש כלפיי ציפייה ברורה שעבר מספיק זמן ואני כבר צריכה להיות בסדר, אבל הלב שלי פצוע". נראה, שעלינו כחברה להיות סובלניים כלפי תהליך האבל ולא 'להקציב לו זמן'.

"מי זוכר את הילדה שלי?" – הגעה לאזכרה

בחלק מן הראיונות עלה נושא ארגון האזכרה. נראה, כי משנה לשנה הופך ארגון זה לקשה יותר, עקב העיסוק הטכני ואי הוודאות לגבי מספר האנשים שיבואו. חלק מן ההורים הביעו הערכה כלפי אנשים שטרחו ובאו לאזכרה או, שבמידה ולא יכלו להגיע, שלחו הודעה או התקשרו והסבירו שלא יוכלו להגיע אך הינם זוכרים. לכל הורה חשוב שילדו לא יישכח מן הלב, והאזכרה הינה אחד המקומות בהם הדבר מורגש באופן מעשי.

לא לומר:" בהשוואה ל... " - ההתמודדות הינה אינדיווידואלית

לעיתים, מתוך רצון לעודד את ההורה, אנו מבצעים השוואות שלדעתנו יסייעו לו לראות שמצבו טוב יותר. אנו עלולים לומר דברים כגון: "מזל שאיבדת את בנך בגיל צעיר, תראה את ההוא שאיבד את בנו בגיל 35", או: "שמעת על ההיא שאיבדה שתי בנותיה היחידות בתאונה? כמה נורא. מזל שלך יש עוד ילדים."

אמירות כגון אלה, שלעיתים נאמרות מתוך רצון טוב, עלולות לפגוע ולהכעיס. הן עלולות להחוות כממעיטות בכאב הרב שחווה ההורה, כנותנות פחות לגיטימציה לתהליך האבל שלו או כשיפוטיות כלפי תגובותיו.

מוות צפוי "קל" יותר?

אחת האמירות שנתקלים בה לעיתים הורים שכולים כתוצאה ממחלה היא: "בטח זה היה יותר קל, כי היה לך זמן להתכונן". גם אמירה שכזו יש בה פוטנציאל לפגוע. במרבית המקרים, על אף שהילד חולה במחלה מסכנת חיים, ההורה אינו מוכן לשקול אפשרות של מוות. הוא נאחז בתקווה שהילד יחלים, ועושה כל שביכולתו בכדי שילדו יבריא. לכן, במידה והמוות מגיע - ההפתעה גדולה וכך גם האכזבה.

יתרה מכך, התמודדות ארוכה עם מחלה הינה נטל שלעיתים משפיע על תפקוד הבית ועל רמת הפניות לשאר הילדים, וזה לכשעצמו מהווה מעמסה נוספת על ההורה – מעמסה אשר, ללא ספק, אינה 'מקלה'.

מה לומר? משהו מהלב.

רבים מאיתנו מתלבטים בהגיענו לשבעה- מה לומר? החשש והמבוכה גורמים לכולנו לעיתים לומר 'קלישאות' - אשר במחשבה שנייה היינו בוחרים שלא לומר. ישנם משפטים שהשפעתם גדולה יותר כאשר אדם אומרם לעצמו, ואילו כשהם נאמרים מפי האחר הם עלולים להישמע כיומרניים ואטומים. מעניין, שההלכה היהודית בחוכמתה, הורתה למנחמים שאין לפתוח בדברי שיחה עם האבל אלא לחכות שהוא יפתח. ייתכן וזה מתוך הרצון לאפשר לאבל לומר בעצמו את שחושב ולמנוע מאחרים 'להרצות' לו מה עליו לחשוב.

אז מה כן לומר? אפשר לומר משהו מהלב, או לספר סיפור שזוכרים מן הנפטר, אמירה שאמר, פתק שכתב וכו'. כשאין מה לומר, זה בסדר גם פשוט 'להיות שם' בשתיקה.

לסיכום:

פתחתי בשירו של אב שכול, שבאמצעות מספר מועט של מילים, פותח לנו צוהר אל עבר הכאב האינסופי שהשכול מעורר. המאמר סקר תובנות ביחס להתייחסות החברה, ומטרתו אינה לגרום לרתיעה בשיחה עם הורה שכול אלא להגברת ההבנה והמודעת לנושא.

נראה שכחברה, כדאי שנהיה רגישים וזמינים, ולא שיפוטיים כלפי אופן ההתמודדות או התמשכותה. עלינו לקבל התמודדויות בדרכים שונות, ולזכור כי אף אחד מאיתנו אינו חסין. למעשה, לכל אחד מאיתנו יש את הכוח להתקרב, לתמוך ולחבק משפחה שמתמודדת – במילים, במעשים או בשתיקה שמעבירה מסר 'אני כאן איתך'.

• ריבי פריי, פסיכולוגית, חוקרת במסגרת דוקטוראט באוניברסיטת בר אילן התמודדות עם שכול. המחקר בהנחיית ד"ר רבקה תובל-משיח וד"ר אילנית חסון-אוחיון.

מעוניינים לדעת יותר? בואו ללמוד הנחיית משפחה במרכז י.נ.ר: לפרטים הקליקו

בבליוגרפיה:

ויצטום, א. (2004). נפש, אבל ושכול. משרד הביטחון – ההוצאה לאור, ספריית האוניברסיטה המשודרת.

מלקינסון, ר., רובין, ש., וויצטום, א. (1993). אובדן ושכול בחברה הישראלית. ירושלים: משרד הביטחון,הוצאהלאור.

Rubin, S. (1981). A two-track model of bereavement: Theory and application in research. American Journal of

Orthopsychiatry, 51, 101-109.

Kubler-Ross, E. (1969). On death and dying. New York: Macmillian.

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר