"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה" (פרק ד פסוק ב)
בפרשת "ויקרא", פותחת התורה בפירוט סוגי הקרבנות. פרק מיוחד, מוקדש - לעובר עבירה בשוגג, התורה דורשת ממנו - להביא קרבן "חטאת". בין אם מדובר בכהן גדול, או הנשיא, או דייני הסנהדרין, או האדם הפרטי. מי שכשל, נדרש "לקחת אחריות" גם על חטאיו שעשה בשגגה - בלי משים, בלי דעת, בלי כוונה ובלי רצון. ועלינו להבין, מדוע השוגג צריך "לשלם מחיר" על מעשה שקרה - שלא באשמתו? מה היה עליו לעשות? והלא, "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו" (עבודה זרה ג.).
בעל ספר "החינוך" מבאר - על פי דרכו: "הלא אמרנו, כי עיקרי הלבבות תלויין אחר הפעולות. ועל כן כי יחטא איש, לא יטוהר לבו יפה בדבר שפתיים לבד - שיאמר בינו ולכותל: "חטאתי, לא אוסיף עוד". אבל בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו, לקחת ממכלאותיו עתוּדים ולטרוח להביאם אל הבית הנכון - אל הכהן, וכל המעשה הכתוב בקרבני החוטאים, מתוך כל המעשה הגדול ההוא יקבע בנפשו - רוע החטא, וימנע ממנו פעם אחרת". לשיטתו, החטא מותיר רושם על אופיו ותכונותיו של החוטא - אף אם עשה כן בלא רצון וכוונה. ומרגע שחטאהאדם, הרי הוא נכנס ל"קבוצת סיכון" - שימשיך לדבוק בחטא. ולמען עתידו, עליו לעשות "פעולה קיצונית" - הקרבת קרבן. כך הוא משרש מעצמו את חוליי העבירה, על מנת שלא יבוא לידו עוון כזה, להבא.
האלשיך כתב, שבחיוב קרבן החטאת - באה התורה לשלול את "התופעה האנושית" המאפיינת את החוטא בשגגה, שמשקיט את מצפונו - ואומר לעצמו: "כי לא ברשע ולא בפשע פעלתי עוולה, ולא אתעצב אל לבי על שגגה שיצאה מתחת ידי - ואנכי לא ידעתי. ואנכי אדם ולא אל - שלא אוכל להתעלם או לשכוח, כי דרך אנשים לי. וכל עדת ישראל ישגו, כי השגגה מצויה בכל אדם". כלומר, החוטא - בלא כוונה, נוטה לזלזל ולהתעלם לחלוטין מחומרת מעשיו, באומרו: "מה עשיתי?!"
משום כך, מחייבת התורה בקרבן חטאת, על מנת להבהיר "שאם יחטא איש שוגג, אין זה כי אם שנפשו לא טובה היא - מאיזה עוון שעשה תחלה, ואותה עבירה גרמה לו זאת!" מי שעלתה בידו שגגה, יש בזה סימן שעשה קודם לכן עבירה - במזיד! ומשום כך, באה תקלה לידו: "כי אשר אין בידו עוון אשר חטא - אין שוגג בא על ידו".
רבי יהודה החסיד בספרו "ספר חסידים" (סימן רכ"ח) מחדד בדבריו, ש"אי ידיעה - אינה פוטרת!" מי שעבר על החוק - אפילו שלא בכוונה, עליו להיענש על כך.אולי כוונתו לכך, שאם תהיה "העבירה" - דבר חמור בעיני האדם, הרי הוא ימצא את הדרך לשמור ולגדור את עצמו, על מנת שלא יכשל בה. כי ככל שמונח על כף המאזניים דבר גדול וחשוב, יודע האדם להתייחס אליו בזהירות יתירה, ומונע מעצמו טעויות טרגיות. וממילא, חובה על האדם "להקדים רפואה למכה" על מנת שלא יכשל - אפילו בשוגג. והחוטא בשגגה - הרי התרשל בשמירתו, ועליו לתת את הדין על מעשיו. לפי זה, השוגג - אינו נענש על החטא עצמו, אלא על חוסר זהירותו והאדישות שאפיינה אותו קודם החטא, והוא נאשם בכך - שלא דאג "לְאַמֵּן" את עצמו, להתכונן מראש ולהציב גבולות - שימנעו ממנו עשיית חטא.
רעיון זה, בא לידי ביטוי בדברי רש"ר הירש, לדבריו: "השוגג - חוטא מתוך קלות דעת. היה זה מחובתו לדאוג לכך, שמעשיו יהיו על פי שורת הדין, אך הוא לא התייחס לחובה זו בכל כובד הראש הראוי. חוסר הדאגה לכשרות המעשים - הוא החטא שביסוד כל שגגה. הוא ה"פשע" המצוי בכל "חטא" - וכלשון הכתוב: וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל - חַטֹּאתָם (פרק ט"ז)".
אפשר להוסיף, שכשלון של האדם- בלא משים, מעיד על חולשה מהותית פנימית. כמו שמקובל היום להגדיר טעויות מסוימות כ"טעות פרוידיאנית" (על שם זיגמונד פרויד - אבי תורת הפסיכואנליזה). פירוש הדבר, פעמים ששגיאה בפעולה או דיבור, כ"פליטת פה" או "פליטת קולמוס" - נגרמת על ידי "התת מוּדע". השגיאה נראית מהצד כמקרית, שטותית, וחסרת משמעות. אך למעשה, יש לה משמעות עמוקה יותר, והיא מעידה על צפוּנוֹת לבו ומחשבותיו הכּמוּסים - של הטועה.
יתירה מכך, פעמים ש"מצבי קִיצוֹן" מוציאים מהאדם - דיבורים ומעשים שאינו רגיל בהם. "הכּשלים" חושפים את "השדים" החבויים בנפשו של האדם. עליו לתת עליהם את הדעת, ולא להתעלם מהם. ואולי, זהו תפקידו של "קרבן החטאת".