במסכת סופרים(פ' כא') מובא שלמרות האיסור לצום בחודש ניסן, בכל זאת בערב חג הפסח הבכורים מתענים. בראשונים וכן באחרונים מצינו כמה טעמים מדוע הבכורים מתענים בערב חג הפסח. הטור (או"ח סי' תע') וכן האבודרהם (סדר ההגדה) כותבים שתענית הבכורים היא זיכרון לנס שהקב"ה היכה כל בכור בארץ מצרים ואת בכורי ישראל הקב"ה הציל.
כעין טעמו של הטור מצינו במאירי שכתב כי התענית היא שבח והודאה לקב"ה על מכת בכורות, שהייתה המכה האחרונה, ובכך הגיעה גאולת ישראל משעבוד מצרים.
כתב הברכי יוסף (או"ח סי' תע' ) כי אומנם הצלת בכורי ישראל והיציאה לחירות הייתה בליל פסח, וממילא היה ראוי להתענות בליל פסח עצמו, אך מאחר וים טוב אסור הוא בתענית, לכן הקדימו את התענית לערב פסח.
בשו"ת זכרון יהודה (סי' קלג') הקשה שאם אכן טעם צום הבכורים הוא זיכרון לנס הצלת בכורי ישראל, אזי לכאורה היה צריך לקבוע סעודת הודיה ויום שמחה, ומדוע נקבע צום ועינוי.
לכן ביאר את דברי הראשונים שהתענית היא לזכר הצלת בכורי ישראל, משום שבזמן מכת בכורות היו ישראל צועקים ומתפללים אף על בכוריהם.
ואומנם הקב"ה הבטיח שבכורי ישראל לא ייפגעו, אך כתב הרבינו יונה (ברכות ד: ) שבשעה שהקב"ה היכה את בכורי מצרים, היו ישראל מתפללים לקב"ה, משום שהצדיקים תמיד חוששים שמא ח"ו יגרום חטאם וייענשו.
מעין סברא זו כתב גם החתם סופר שבעת מכת בכורות, כל אב היה מתענה עבור בנו בכורו, כדי שהבן חס ושלום לא ייתפס בעוון אביו.
לכן לזכר עניין התפילה והבקשה, הבכורים מתענים בערב הפסח, וזאת כפי שאנו גם מקיימים את צום תענית אסתר, לזכר צום היהודים, ביום שנקהלו לעמוד על נפשם.
הגרש"ז אוירבעך (בהליכות שלמה) מבאר שהבכורים נתקדשו לעבודת בית המקדש, אבל לאחר חטא העגל העבודה ניטלה באופן זמני מן הבכורים וניתנה לבני שבט לוי שלא חטאו בעגל.
ומאחר שביום יד' בניסן עבודת קרבן הפסח נעשתה ברוב עם ובקדושה ושמחה רבה, אזי הבכורים היו מתעצבים אל ליבם, מפני הפסד העבודה וחטא העגל ומשום כך היו צמים ומענים נפשם. לזכר עניין זה נקבע, יום יד' בניסן כזמן של תענית ותשובה על חטא העגל.
אכילה בסעודת סיום מסכת
בשו"ת תשובה מאהבה (סי' רסב') כתב שבערב חג הפסח מותר לבכור שהוא בעל ברית, לאכול בסעודת המילה, אך ראוי להקפיד שלא לאכול כאשר הוא משתתף בסעודת סיום מסכת.
עוד כתב כי רבותיו הנודע ביהודה ומוהר"מ פישלס, היו מורים לבכורים שלא לאכול בערב חג הפסח בסעודת סיום מסכת.
גם הרעק"א (מכתב יא' ) סובר שאין לבכורים לאכול בסעודת סיום מסכת, ואף היה מוחה באותם הנוהגים כן.
בשו"ת התעוררות תשובה כתב כי כמו שבתשעת הימים אין להתיר אכילת בשר בסעודת מצווה לכל מזדמן, אלא הותרו בבשר רק אוהביו וקרוביו של בעל השמחה.
כך גם אין להתיר באופן גורף לכל בכור לאכול בסעודת סיום מסכת, אלא הותרו רק אותם ידידיו ואוהביו של מסיים המסכת אשר הם מוזמנים תדיר לסעודות המצווה והשמחה שמסיים המסכת עושה.
מנגד יש הסוברים שבכור המשתתף בסיום מסכת כן יכול לטעום מסעודת הסיום. בבן איש חי כתב שבכור אשר מבין את הנלמד בסיום המסכת, יכול בערב חג הפסח להשתתף ולאכול בסעודת המצווה וזאת למרות שהוא לא למד בעצמו את המסכת.
כך גם פסק המשנה ברורה (או"ח סי' תע') שבמדינתו נוהגים להקל ולהתיר לבכורים להשתתף ולאכול בסעודת סיום מסכת .
הטעם מדוע השתתפות בסיום מסכת מתירה את התענית
בשו"ת ארץ צבי (סי' עט') ביאר שתענית הבכורים הינה שונה משאר תעניות הציבור, בכל תענית ציבור ישנם שני חלקים המרכיבים ביחד את דין תענית הציבור.
החלק הראשון הוא איסור האכילה שמונע מן המתענה אכילה ושתייה, והחלק השני הוא החובה להתענות ולמנוע מעצמו עינוגים.
ממילא בכל תענית ציבור, גם אם אדם עבר על איסור האכילה והתענוג וטעם דבר מאכל או שתייה ,עדיין איסור האכילה ממשיך לחול ולהתקיים על שאר דברי המאכל ולכן לטועם יהיה אסור להמשיך באכילה ושתיה.
אבל תענית הבכורים שהיא נתקנה כזיכרון לנס ההצלה של בכורי ישראל, אזי תיקנו חז"ל שביום יד' בניסן הבכורים יפרסמו את הנס ויקיימו יום תענית ותשובה.
לכן תקנת הצום נעשתה כיום תענית, שמשמעותה לא להתענג, אך לא נקבע בה איסור אכילה וממילא אם בבוקר יום התענית הבכור אכל ברשות, משום שהוא השתתף בסעודת מצווה.
אזי ממילא הוא כבר אינו מעונה, ולכן הוא מותר באכילה, כי לא האכילה נאסרה אלא התענוג נאסר, ומשהפסיקה התענית ונעשה עינוג בסעודת מצווה, הרי כבר אין עינוי וממילא מותר להמשיך ולאכול במהלך היום.
לתגובות: stern1416@gmail.com