אאא

בחיידר בו למדתי לא נהגו לציין את יום השואה, אולם מידי שנה בתאריך הסמלי הייתי "מתפלח" מתלמוד התורה והולך עם סבא, ר' זלמן כהן, להרצאה הקבועה שלו. פעם בפני ילדי ביה"ס "נועם" בפ"ת, פעם אחרת היו אלו ילדי "הכפר הירוק" ובפעמים נוספות דווקא חיילי צה"ל בבסיס הקריה במרכז ת"א. אותה הרצאה, אותו סיפור. אבל כל פעם מזווית אחרת. שונה, מחודשת.

מה שאהבתי בסיפורו האישי של סבא היא העובדה שמצד אחד הוא שם דגש מרכזי על הימים הקשים במחנות ההשמדה אושוויץ ובירקנאו, לא מייפה את המציאות ומספר על ההתמודדות היומיומית, תוך מאמץ הרואי והקפדה על שמירת צלם אלוקים ותרבות בן אנוש, ומאידך הוא מקפיד לספר לדור הצעיר לא פחות ואולי אף יותר על "נס ההצלה". על התקומה. על ניצחון הרוח היהודית שלא נכנעה, לא הרימה ידיים. והמשיכה להילחם עד הניצחון על השטן.

 (צילום: כיכר השבת)
ר' זלמן כהן ונכדו כתב "כיכר השבת" ישראל כהן (צילום: כיכר השבת)
הגדלה

היום, לרגל יום השואה, עליתי לביתו בכדי לשמוע שוב את סיפור חייו. להקשיב לתיאורים של אותם רגעים קשים של המגורים בגטו, הנסיעה בצפיפות מזוויעה לאושוויץ, נס ההצלה מול עיניו של השטן, העבודה הקשה במחנות והאמונה בקדוש ברוך הוא גם בזמנים הקשים. 

סבא סיפר שוב כיצד הגיע אליו אותו יהודי "מלאך" מופלא שלימד אותו את טריק הגיל, מה שהציל את חייו וגרם לד"ר מנגלה לשלוח אותו ימינה, לחיים. כששאר בני משפחתו בהם אמו וחלק מאחיותיו הי"ד הובלו למשרפות. 

 (צילום: כיכר השבת)
הדרגשים במחנה אושוויץ (צילום: shutterstock)
הגדלה

"בר"ח סיון, הגענו למחנה הקלט אושוויץ-בירקנאו שם ערך לנו ד״ר מנגלה ימ"ש את הסלקציה הידועה ויצר הפרדה כשנשים וילדים אולצו לפנות שמאלה אל תאי הגזים, ואילו המבוגרים הופנו ימינה אל מחנות העבודה. אני שיקרתי ואמרתי שאני בן 16 ומנגלה הורה לי ללכת ימינה - מה שבעצם הציל את חיי, אך אימי והילדים נאלצו לפנות שמאלה אל המשרפות וזו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותם".

"עדיין נשארנו יחד, אני, אחי בן ה21 ואבא הי"ד, הועברנו למחנה העבודה באושוויץ שם קיעקעו לנו על הזרוע את המספר כשמאז הפסקתי להיות זלמן והפכתי להיות מספר".

 (צילום: כיכר השבת)
הרבי מויז'ניץ עם תלמידים לאחר השואה (ארכיון)
הגדלה

"החיים במחנה היו קשים. בפרט לילד צעיר כמוני. עבדנו כל היום במכרות פחם, כשקיבלנו בתמורה מנה קצובה ומזערית של לחם דחק ומים לשתייה. מידי פעם קיבלנו גם כמה כפיות מרק. היה קשה לישון על הדרגשים הצפופים ולקום בבוקר לקול שאגות קציני האס אס שהחרידו את המחנה. היה זה נורא לראות את ההתעללות הסדיסטית במי שלא עמד לו כוחו ורבים מתו ממחלות ומעוגמת נפש".

"מה שהחזיק אותי כל הזמן היתה האמונה בבורא עולם. הידיעה הברורה שבסוף נצא מזה. היה קשה מאוד לראות אנשים רבים שהיה קשה להם להתמודד אך החזקתי את עצמי בכוח לא להישבר ולהחזיק מעמד. בשלב מסויים אבי נחלש וקציני המחנה החליטו להעביר אותו לתאי הגזים".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

"בלילה שלפני חסכנו אני ואחי מהלחם שלנו והענקנו לו 6 מנות לחם, שיהיה לו כוח לדרך. בבוקר שלמחרת הוא נלקח, ויותר לא ראינו אותו. בשלב הזה נשארתי רק עם אחי ויחד שרדנו באושוויץ עוד חצי שנה, אלא שבשלב מסויים החליטו הנאצים להעביר אותנו מחנה".

 (צילום: כיכר השבת)
סבי והכתובת על זרועו (צילום: ישראל כהן, כיכר השבת)
הגדלה

"את אחי הי"ד העבירו למחנה אחר, שם מצא את מותו, ואילו אני הועברתי עם קבוצת נערים למחנה בוכנוואלד. במחנה שהיתי בקבוצה יחד עם הילד ישראל מאיר לאו (רבה הראשי של ת״א) שהיה אז בן 8 ועם אחיו נפתלי לביא שהיה בוגר מאיתנו. לאחר תקופת זמן יכולנו לחוש באוויר את השינוי והאופטימיות שלנו גברה".

דמעתי יחד איתו כשהוא תיאר בפרוטרוט כיצד הפריחה העצומה והצמיחה האדירה של הציבור החרדי והקמת עולם התורה והחסידות מחדש מהוות בעיניו את הניצחון הגדול של העם היהודי על הנאצים שביקשו להכחיד את הרוח והחומר גם יחד אך נכשלו במשימתם. 

"כשאני רואה את חצרות הקודש גור, בעלזא, ויז'ניץ, לצד ישיבות מיר, פוניבז' וחברון אני מבין שזו הנקמה הגדולה ביותר על היטלר".