העיתון "יתד נאמן" תוקף הבוקר (שישי) בחריפות את ציון יום השואה שנקבע על ידי "המדינה החילונית" וצויין אמש בשורת טקסים ממלכתיים. תחת הכותרת "מחללים את זכרם" תוקף עורך העיתון ישראל פרידמן במאמר המערכת את עיתוי יום השואה ואת מדינת ישראל.
"אתמול, בכ"ז בניסן, ציינו במדינת ישראל את יום השואה. עיתוי אומלל לקבוע יום כזה שמבקש לסחוט את בלוטות הזכרון והדמע, דווקא בחודש שהעם היהודי לא מספיד בו" נכתב במאמר המערכת. "מדינת ישראל קבעה יום אחד לצער, לדיכאון ממלכתי. הזכרון הישראלי הצבורי לא היה תרגיל בהבנת הסבל, לא שינון היסורים, ובעיקר לא לימוד הלקחים.
"החקיקה הולידה יום שנתקע בפולקלור המקומי והוא נועד באופן מגויס, לשרת את המדינה ואת צרכיה. כל ילד ישראלי זכה למנת שואה, כמו זריקה בטיפת חלב. היה חשוב להעצים את טרגדית השואה, כי זו היתה עילה טובה לגבות חוב שהאנושות "חבה" לעם היושב בציון, חוב שסייע לה להוכיח את מוכרחותה של מדינת ישראל.
"הטיעון הזה בלט גם מתוך המסמך הכי רשמי שהנפיקה המדינה הישראלית. תוך כדי הפיכת עצמם לכביכול דוברי הקדושים הי"ד, כתבו במגילת ה"עצמאות" אותה הם יחגגו בשבוע הבא: "השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון בה הוכרעו לטבח מליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות"".
ב"יתד" הוסיפו לתקוף: "הנצחת השואה זכתה להדגש מיוחד, לא בגלל המימדים הנוראים, אף לא בגלל קרבת הזמן – או הפצע שטרם הגליד. זה היה הזמן לסדר צער לפי לוח השנה, כדי לנקז את הפצע לצרכים לאומיים. לכן הם ראו בהכחשת השואה, נסיון לערער על זכות קיומה של המדינה הישראלית. בעקבות כך העבירה הכנסת חוק, שזיכה את מכחישי השואה בחמש שנות מאסר.
"בישראל החילונית, מורשת השואה נהנתה ממעמד 'עדיף' על הדת: "העונש המרבי על פגיעה גסה ברגשי הדת והמסורת, הוא רק מאסר שנה אחת", מציין תום שגב בספרו "המיליון השביעי" שמנתח את התופעה. איש אינו זוכר מתי החוק שמתייחס לפגיעה בדת נאכף על התקשורת ועל החסינות המשתלחים ברגשות דתיים מעל בימת הפרלמנט".
עורך "יתד" מוסיף ותוקף את המדינה על שנכסה לעצמה את זכרון השואה באופן בלעדי. "כדי לשלוט על הנצחת השואה, ניהלה מדינת ישראל מאבקים קשים, נגד כל מי שרצה להנציח את השואה מחוץ לגבולותיה. השואה הרי בבעלותה. כיוון שזכרון השואה הוא כוח, היא סרבה לפזר את מניות הכאב, ובקשה להחזיק בידיה את מניות השליטה.
"כך היה כאשר אדם בשם יצחק שניאורסון ניסה להקים מפעל הנצחה בפריס, פרץ קרב איתנים. השאלה – היכן המרכז – בירושלים או בתפוצות, פרנסה את המהלכים. כאשר הוקם מוסד דומה בוושינגטון, התעקשה ישראל שנשיא המדינה הישראלית יוזמן לנאום שם. בהנחת אבן הפינה ל"יד ושם", התעקשו שנשיא המדינה הישראלית יהיה היחיד שינאם. במקביל הומלץ באופן אבסורדי ומגוחך להעניק לקורבנות השואה אזרחות ישראלית. כיוון שהדבר לא עבר את משוכת החוק, הוחלט להעניק להם "אזרחות זכרון" סמלית רטרואקטיבית, משל נרצחו כישראלים, לא כיהודים!".
בעיתון תקפו כמובן גם את היחס של המדינה לציבור החרדי, שומרי התורה והמצוות. "מי שרוצה להנציח את זכר השואה באמת ולא לנצל את דם הקדושים ולספסר בו לצרכיו, חייב להמשיך את מה שהיה שם. מי שמדבר על הנצחה וכבוד לנטבחים הי"ד, אך מנסה לפגוע במי שממשיך את אורח חייהם של הנספים, מחלל את זכרם של הקדושים. זכרון מת של טקסים יצוגיים, איננו זכרון, אלא שימוש ציני בזכרון.
"היהדות הנאמנה, בלי לייחד לכך ימים מיוחדים ולא בניסן, זוכרת את העולם ההוא, אבל בזכרון חי. היא בנתה כאן את מה שנחרב שם, אפילו באותם שמות: פוניבז', סלובודקה, מיר, גור, ויז'ניץ, לובלין ומיין שטטלע בעלז. בנדבכי עולם התורה יש יותר מקמצוץ עפר מהבית הגדול שחרב שם. הוא עשוי מחצרותיו, כתליו ובעיקר רוחם ופועלם של אנשיו.
"היהדות החרדית ממשיכה לקרוא לילדיה באותם שמות כמו שיש ב"יד ושם": אברהם, יצחק ויעקב, ולא בשמות של עצים – ארז ואלון או בשמות של עונות השנה – סתו ואביב. כי זכרונה חי. היא מתלבשת ומתנהגת כמו שם, כי הדם השפוך זורם בעורקיהם של יהודים יראים. ומי שמנסה להפריע לחיים האלה, מזלזל ופוגע בזכר הקדושים גם אם הוא מדבר גבוהה גבוהה.
"מי שמנסה לבולל את העם היהודי, מי שרוצה לעקור את היהדות מחיי העם, מאיץ את התהליך שכמעט קרה שם, "ולא יזכר שם ישראל עוד". מי שמנסה לעקור בני ישיבה מתלמודם, מי שזומם לנתק את צינור החמצן שמזרים את כל החיות לעם היושב בציון, מי שמנסה להקים זן חדש של יהודי אחר בארץ מתחדשת, אומר בבוז לקדושי השואה: חייכם ומותכם היו לשווא ודמכם אינו אלא שטיח אדום לתוכניותינו. היש חילול זכרון גדול מזה ע"י אלה שרוממות זכרון השואה בגרונם?".
"ביום ראשון הבעל"ט יחזור עולם התורה מפגרת 'בין הזמנים' ובהיכלי התורה והישיבות הקדושות שוב יהדהדו קולות הלמוד, כמו שם בהיכלי הישיבות המעטירות, השטיבלך התוססים ובתי הכנסיות הקטנים של עמלי היום. צורבים צעירים ישקעו בהוויות אביי ורבא, ברשב"א ורמב"ם, ב'צווי דינים' של ר' חיים, בעומק השטיקל של ר' שמעון ובישוב קושיית ברזל של רבי עקיבא אייגר. לא כי הם זוכרים, אלא כי הם נר זכרון חי, חולייה ממשיכה של אש קודש שאי אפשר לכבות.
"הם יחזרו אל הסטנדר כדי ללמוד, לא בגלל העבר, אלא כי צריך להגות בתורה יומם ולילה, כחוליה בשרשרת הזהב של העם שהובטח לו כי לא תשכח מפי זרעו. מי שינסה להפריע חלילה, אינו מזיד רק בהווה ומסכן את קיומו של העם כי רק תורה מגנא ומצלא, בפרט בימים של תהפוכות מדיניות ושל עולם מתגעש. מול הגולייתיות העולמית המתעצמת מכל הכיוונים ללא סיכוי למענה של "כוחי ועוצם ידי", נותרו רק דברי דוד המלך נעים זמירות ישראל: "ואני בא אליך בשם ד' צבקות".
לסיום נכתב במאמר המערכת כי "מי שמנסה חלילה לפגוע בזה, מסכן את כל קיומנו כאן. הוא קודח בספינה של כלל ישראל וחושף אותנו חס וחלילה לסכנת טרגדיה חדשה ר"ל. מי שבמהותו אינו מכבד ואינו ממשיך את החיים שנכחדו שם, את חייהם של קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם, מחלל את זכר הקדושים, למרות הטקסים והבכי המורגל. אי אפשר לתבוע "אחרי מות קדושים אמור", בלי להפנים ש"בחיותם, קדושים אמור"".