רגע של עברית:
מה ההבדל בין ה"שְׁלוּמִיאֵל" ל"שְׁלִימַזְל", וה"נוּדְנִיק"?
ובכן, הנה הדוגמה: השלומיאל ישפוך בטעות קנקן תה רותח על השלימזל...
והנודניק?
הנודניק ישאל: "זה חם?"
"וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו: בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ: לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ: וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (ויקרא כ"ה פסוקים י"ד - י"ז)
בפסוקים אלה שבפרשת "בהר", התורה מצוה אותנו - שלא להונות,אונאה פירושה - למכור או לקנות חפץ, שלא לפי הערך האמיתי שלו.
הגמרא בבבא מציעא (דף נח:) דורשת את הציווי הכפול: "אל תונו איש את אחיו", "ולא תונו איש את עמיתו", לומר - שהתורה מזהירה לא רק על "אונאת ממון", אלא גם על "אונאת דברים". ומהי אונאה בדברים? "אם היה בעל תשובה, אל יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים. אם היה בן גרים, אל יאמר לו: זכור מעשה אבותיך. אם היה גר ובא ללמוד תורה, אל יאמר לו: פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים, בא ללמוד תורה - שנאמרה מפי הגבורה!"
וכן: "אם היו ייסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב: הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ, זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד" (איוב ד). כלומר, שלא להטיח בבעל הייסורים: אתה אשם במצבך, ואם לא היה בך חטא - לא היית נענש.
עוד דוגמה: "אם היו חמרים מבקשין תבואה ממנו, לא יאמר להם: לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה, ויודע בו שלא מכר מעולם". משמע, "חומד הלצון" שמהתל ו"מסדר" את חבירו, ונהנה לומר לו: "עבדתי עליך!" אפשר שהוא עובר בכך על איסור הונאת דברים.
מובאת שם דוגמה נוספת - לאונאת דברים: "רבי יהודה אומר: אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים". וכן במשנה שם: "לא יאמר לו: בכמה חפץ זה? והוא אינו רוצה ליקח". רוצה לומר, אם אין לך כסף או שאינך מעוניין לקנות, אל תטריח את המוכר בשאלות מיותרות - ותגרום לו לחשוב שאתה לקוח אמיתי. ובמילים פשוטות: "אל תהיה - נודניק!"
יש להבין, איזה נזק נגרם למוכר על ידי שאלות הסרק של הקונה הטרחן? רבי מנחם בן שלמה למשפחת "המאירי", בספרו "בית הבחירה" מבאר: "לא יאמר לו: בכמה חפץ זה? והוא אינו רוצה ליקח, שהרי מתוך שהוא בוש לומר שאינו רוצה ליקח - משפיל לו מקחו לומר שאינו שווה כל כך, ואחרים שומעים ונמצא גורם לו פסידא".
כלומר, "הקונה המדומה" שנכנס לחנות - שלא על מנת לקנות, מוצא את עצמו נבוך להודות בכך, ועל מנת להצדיק את "חוסר הקניה" הוא מטיח כלפי המוכר שהמוצרים שלו "יקרים" או שאינם איכותיים, הוא מנהל משא ומתן לחינם - ומגנה את המוצר, והלקוח התמים - שעומד גם הוא בחנות, שומע את דבריו ומשתכנע - שלא לקנות. נמצא גורם למוכר - נזק ממוני.
אך מוסיף המאירי: "ואפילו לא היה אדם שם, מכל מקום הוא מטריחו ומצערו - שחשב למכור ולא מכר". רוצה לומר, גם אם אין הפסד ממוני למוכר - עצם זה שנוצרה לו "אשליה" כאילו יש כאן לקוח פוטנציאלי, ובסופה אכזבה ועוגמת נפש, די בכך כדי לעבור על "אונאת דברים".
תופעה זו קיימת גם במחוזותינו, וכל מי שיפרסם מודעה על מכירת נכס - יטעם ממנה. רבים מהאנשים שיתקשרו להתעניין, אינם "קונים" אמיתיים, אלא סוג של סקרנים, או שאינם מנסים להבין לגמרי - מה פרסמת, ובינתיים יבזבזו את זמנך לשוא.
בעקבות כך, נולד הביטוי שמשתמשים בו מוכרים רבים, בפרסמם את מרכולתם: "לרציניים בלבד!" - כלומר, מי שאינו רוצה לקנות, אל יבזבז את זמנו של המוכר - רק מתוך השעמום שלו.