לשון הרע והוצאת שם רע הם איסורים חמורים מאוד. אחת ההשלכות להכפשת שמו של אדם, היא גרימת בושה וביזוי לאדם ולמשפחתו.
ברור כי ככל שמידע יכול לעבור בין אנשים באופן מהיר ופשוט יותר, כך היקף ההכפשה ופוטנציאל הנזק שלה מתרחב ונעשה חמור יותר.
עבירת לשון הרע כוללת בתוכה מלבד האיסור דאורייתא של "לא תלך רכיל ", עוד איסורי תורה נוספים, כפי שפירט החפץ חיים בהקדמה לספרו.
לאור זאת יש לדון האם מלבד איסורי התורה החמורים, קמה ועומדת לנפגע זכות תביעה בבית הדין לפיצויים או בקשת התנצלות פומבית.
בנוסף יש לברר מהם גבולות וגדרי האיסור ובאלו מצבים קיים היתר מיוחד לפרסם התנהגות פסולה של חשודים, אנשי ציבור וכדו'.
נפסק בשו"ע (חו"מ סימן תכ' סעיף לט) שהמבייש את חבירו בדברים גדול עונו מאוד ואין למבייש חלק לעולם הבא.
למרות איסורי התורה החמורים, פוסק השו"ע כי יש להבחין בין הפן האיסורי של הוצאת הדיבה, לבין הפן הממוני של תוצאת ההכפשה, ולא ניתן לתבוע פיצויי בושת בגין דברי ההכפשה שפורסמו או שהוטחו בנפגע/המתבייש
הסיבה שלא ניתן לתבוע פיצויים, נובעת מהדין שבימנו בתי הדין אינם דנים בתשלומי קנסות, אלא רק בתביעות שיש בהם הפסד ממוני מובהק וברור.
כפי שהגמרא (ב"ק פד: ) אומרת ביחס לאדם שהזיק את חבירו שאין בית הדין שבבל פוסק פיצויי בושת, משום שזהו נזק שאינו מוגדר כחסרון כיס, שהרי הנפגע לא באמת הפסיד את דמי תביעת הבושת.
בנוסף גם טענה מצד הנפגע/המתבייש כי דברי ההכפשה גרמו לו הפסד מקום עבודה או אפשרות פרנסה וכדו' , לא תקים לנפגע זכות תביעה בבית הדין, משום שנזק מסוג זה מוגדר כגרמא(נזק עקיף ולא מיידי ) שלא ניתן לתבוע בגינו פיצויים משום שגרמא בנזיקין פטור(ב"ק נה: ).
אלא שיש מהפוסקים שסוברים כי אומנם מצד עיקר הדין לא ניתן לחייב בפיצוי את מוציא הדיבה ומפיץ לשון הרע, אך לבית הדין יש סמכות ואף חובה לעצור תופעות מעין אלו גם באמצעות הטלת קנסות וחיוב תשלום פיצויים.
כפי שפסק השו"ע(חו"מ סי' ב, סי' תכ סעי' לח )שיש לדיינים לתקן מדין "מיגדר מילתא"(הצבת גדרות ותקנות ) את פרצת ההכפשה, כדי שאנשים לא יוציאו דיבה ולא יגרמו לחבריהם נזקים על ידי דיבורים אסורים.
מקור דברי השו"ע הוא בפסק הדין של רב נחמן( ב"ק צו: ) שהורה לחייב בתשלום גזלן שחרש את שדהו עם שור גזול ובתום העבודה השיב הגזלן את השור לבעליו.
רבא שאל את רב נחמן, מדוע הגזלן מחויב לשלם והרי הגזלן השיב את הגזילה לבעליה וממילא הוא פטור מתשלום.
רב נחמן השיב שאומנם מדיני הגזילה אין לחייב את הגזלן בתשלום, אך מאחר שהתנהגות זו נהפכה לדפוס פעולה של הגזלן, אזי ראוי לקנוס אותו ולהטיל עליו חובת תשלום, בכדי לגרום להרתעה ולמיגור התופעה.
הרי"ף פסק את דין רב נחמן וכתב כי גם בית דין שבבל יכול לפסוק תשלומי קנסות (תשלום שאינו מעיקר הדין) בכדי להסדיר התנהגות נאותה.
הרא"ש (ב"ק פ"ח סי' יד) הביא את דברי רב שרירא גאון שפוסק כי בסמכות בית הדין לנדות את מי שבייש את חברו באמצעות דברי גנאי.
משום שאמירת דברי גנאי גורמת לפגיעה חמורה וקשה הרבה יותר, מבושה הנגרמת בעקבות חבלה פיסית.
שהרי אין פגיעה גדולה יותר מהוצאת דיבה ולשון הרע, לכן יש לבית הדין לנדות את המוציא דיבה בכדי שהוא יבקש את סליחת הנפגע ויפייסנו לפי כבודו.
הרמב"ם (חובל ומזיק פ"ה הלכ' ג) פוסק כי המבייש את חברו בדברים אין הוא חייב בתשלום פיצוי מעיקר הדין, אך בסמכות הדיינים לגדור תקנות בכדי להסדיר התנהגות מכובדת ונאותה בין הבריות.
עוד פסק הרמב"ם שהמבייש תלמיד חכם באמצעות אמרית דברי גנאי יש לחייב את מוציא הדיבה בתשלום פיצויים.
השולחן ערוך (חו"מ סי' תכ סעי' לח) פסק להלכה גם את דברי הרמב"ם שיש לבית הדין לגדור תקנות בכדי למנוע אמירת דברי לשון הרע וכן פסק השו"ע את דברי הרא"ש שיש לנדות את מי שהוציא דיבה ולשון הרע על חברו.
וביאר הסמ"ע (חו"מ תכ' לח') כי יש לפרש בדברי השולחן ערוך שאין בית הדין צריך לבחור בין האפשרות של נידוי או חקיקת תקנות חדשות.
אלא לבית הדין מוקנה שיקול דעת רחב המאפשר גם את נידוי המכפיש וגם במקביל לחייבו בתקנות ובהוראות אחרות.
לאור פסק השו"ע יש מהפוסקים שסוברים כי דין "מגדר מילתא" (אפשרות התקנת תקנות מיוחדות) מאפשר לבית הדין לחייב את המכפיש והמוציא שם רע בתשלום פיצויים, בכדי ליצור הרתעה ולמנוע נזקים בגין הפצת דברי לזות וביזוי ברבים.
בעז"ה בשבועות הבאים הדיון יעסוק בהיבטים נוספים של תביעות דיבה וכן במקרים בהם יהיה ניתן לפרסם מידע למרות פוטנציאל הפגיעה שטמון בו.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כלל הוראת הלכה למעשה.