ממהרות וכנועות הגענו לשם, היום. כ"ט באייר, יום ירושלים, יום פטירת שמואל הנביא וסתם עוד יום של עוד נשים, כמוני או כמעט כמוני, שבאות להשתטח על קברים, לנשק מזוזות ולהיות חלק מהדבר הזה שנקרא הילולא.
הגעתי, מובלעת בתוך תור נשי משהו, חדור מטרה, כזה שלא רואה ממטר גם לא נשים כמוהו, עם אותן כוונות...
הן גם היו שם, מוכרות מהכותל, מקבר רחל, מהתהילים המחולק ומהתיקון הכללי. מברכות, מבטיחות ישועות, מכניסות כלה ודואגות ליתומים, ממתינות בתור... מנהלות דיאלוג, או אולי מונולוג:
"למה אתה לא נותן לנו להיכנס"? היא כעסה. "אתה סתם אומר שעוד מעט", "כמה זמן אנחנו כבר מחכות"... מצאתי את עצמי מובכת. אוייש כמה מובכת. בדקתי את האישה היטב הדק הדק היטב, לוודא שהיא אכן חרדית, משלנו. האמת שקיויתי למצוא בה איזה סדק. שלא יאמרו "החרדיות האלו"...
ואז החלטתי שנמאס לי. אבל ממש.
נמאס לי מהמבטים שזורקות עלי זקנות מגולות ראש באוטובוס, ועל הבקשה, כמעט הדרישה לקום ולפנות את מקומי לזקנה שם ממול, שהגיחה הרגע, משומקום. ולהמשיך לשמוע אותן אחר כך מדברות ביניהן בהתלהבות ובהשתפכות הנפש, מסבירות לעצמן למה רק אצל חרדים זה יכול לקרות, ובטוח שאם היתה פה נערה חילונית, היא היתה קמה.
נמאס לי עוד יותר, לראות אישה חרדית, חוזרת מותשת מיום עבודה ורצה בעקבות אוטובוס שעוד רגע עוזב את התחנה, ועולה מטושטשת תודות לטוב ליבו של הנהג. עדיין תשושה מנסה למצב את עצמה במנח שייתן לה עוד טיפה של שיווי משקל. וכן, לא אומרת תודה. ברור, הדוסים לא יודעים להגיד תודה. מרגישים שהמדינה שלהם. שחייבים להם.
וכמה קשה זה היה, לראות את האישה ההיא, החרדית עם המטפחת, ברכבת, ושורה של ילדים אחריה, עם עגלה כמובן, יורדת במהירות מהרכבת, תוך שהיא מפטירה בלקוניות שלא משתמעת לשתי פנים, "עולים פה מבקרים". בסיטואציות כאלו אני מנסה להבטיח לעצמי שלא שמעתי, אבל את המבטים אני רואה, כמו אומרים: "גועל נפש. ככה זה הדוסים, גנבים כולם", בתוספת כמה הוכחות המעידות על ידענות מופלגת בפסוקי התורה, נוסח "כתוב לא תגנוב"! שמשמיעים האינטלגנטיים שבחבורה.
וזה פוגש אותי, כל יום, וכמעט כל היום. כמעט. רק בשביל לא להישמע מידי מוגזמת.
מוצאת את עצמי, בוחנת כל התנהגות של אילו הנראים חרדים, כמוני.
רק שלא יביישו את הפירמה. אני כמעט מתחננת.
שלא תהיה להם עוד הוכחה שהדוסים משתמטים, שרלטנים, גוזלים את המדינה, ומריחים רע.
ובאופן תבוני משו, נמאס לי מיזה שנמאס לי.
נמאס לי להתנהג יפה כדי שלא יגידו, לשמור על עצמי בפאסון. לפעמים ממש בא לי להיראות בן אדם רגיל, אפילו חרדי, ששוכח לומר תודה, או לא יודע בכלל מה זה, שנראה פעמים רבות, לא משו בכלל.
ולא, ממש לא רוצה לומר שלערבים הם ודאי היו מתנהגים אחרת, ומפרשים את התנהגותם אחרת. לא רוצה. רוצה להמשיך לראות את החרדי ההוא מזיע, את הילד החרדי עם הכיפה והפאות, שגונב שוקו ולחמניה מהמכולת ואפילו את האבא עם הילדים בגן הוורדים משאיר אחריו אריזות תפוציפס בהשגחת הבד"ץ ריקניות. וגם את האישה "השיכורה" ההיא, מקבר שמואל הנביא, ולהמשיך להרגיש בנוח.
אם יש מישהו, הבטחתי לעצמי, שמחפש הוכחות ל"למה החרדים הם תת המין האנושי", שיחפש. לא בא לי יותר להתנצל.
תניחו לי.
תודה.