"וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם: וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם וָחָי: וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹקֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ: כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹקִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי: קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹקֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹקֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ: וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם: לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם" (דברים פרק ה פסוקים כ - כ"ז)
התורה מתארת, כיצד העם התפעל מאוד במעמד קבלת התורה, ובני ישראל פונים אל משה בבקשה - שהוא ישמע, וימסור להם את התורה - בקולו. הקב"ה מציין אותם לשבח בעניין זה, ואומר למשה: "הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ! מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם - לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים" כלומר, בקשתם ראויה, ומבטאת דרגה גבוהה של "יראת שמים".
מיד אחר כך, אומר ה' למשה: "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם, שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם!" הביטוי הזה מפתיע, בעיקר בתזמון שלו. בני ישראל נתונים כעת ברגע נדיר וגבוה של יראת שמים, מדוע רואה ה' צורך לשלוח אותם לביתם? אמנם חז"ל מבארים, שבכך הוא התיר אותם שוב לנשותיהם בעקבות מה שנדרשו לפרוש מהם - שלושה ימים קודם מתן תורה. אך לשון הכתוב, אינו משאיר מקום לספק, הקב"ה למעשה - מסלק את בני ישראל מהר סיני, מיד לאחר שקבלו את התורה. היינו יכולים לצפות, שלא ייאמר לעם כלום בעניין הזה, והם יוּרשוּ להתעכב למרגלות ההר על מנת למצות עד תום, את רישומי המעמד שזה עתה חוו - נתינת התורה, ורק לאחר שהרושם יתפוגג ויתמסמס ילכו לביתם, ביוזמתם. מדוע רואה ה' לנכון לשלוח אותם, ולהפסיק בבת אחת - את האירוע המְכוֹנֵן?
שמעתי מאבי מורי הרב אריה סלומון שליט"א, לבאר: האדם הוא - יצור תְּנוּדָתִי! אמנם, השפעתו של המעמד הייתה אֵפֶקְטִיבִית, והעם אכן התרגש והתעלה לדרגות רוחניות מרוממות. אך מחר ומחרתיים, כאשר יפוּג טעמו של הרגע הנשגב, בשעה שיחזרו היהודים לחיי החולין שלהם, מי ערב לכך שתחושת ההתרוממות תמשיך ותהיה מנת חלקם? שהרי "נוחין לאבדן - ככלי זכוכית!" (חגיגה ט"ו.)
לצורך כך, לאור ההבנה והרגישות לנפש האדם, מצווה הקב"ה על בני ישראל: "שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם!" קחו את הרגע הזה כמו שהוא - בשִׂיאוֹ, תכניסו אותו לכיסכם - לתודעה שלכם, ותחזרו אתו הבייתה. אם תשארו פה למרגלות ההר ותחכו עד שהרושם יתפוגג, אזי, תחזרו לביתכם עם הטעם המר של רגעי המיצוי האחרונים.
על מנת שתשמר האוֹתֶנְטִיּוּת של המעמד, עליכם "לִפְרוֹשׁ בשִׂיא!" ולזכור תמיד את הרגעים המרוממים, עם זה תשובו לאוהליכם וכך תשמרו את "חוּמוֹ" של האירוע גם בחיי החולין המצפים לכם. מעתה, מובן היטב ההקשר של דברי ה' בפסוקים הקודמים: "הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. מִי יִתֵּן, וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי - כָּל הַיָּמִים" רוצה לומר, זהו החשש: מה יקרה אחר כך - במשך הזמן? והפתרון: "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם, שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם!"