כבר 31 ימים שאנחנו סופרים וזוכרים את יום מתן תורה, ואת כבודם האבוד של תלמידי ר' עקיבא... בעוד יומיים חג השבועות. יהיו אז שירים, אש ושמחה. אני ועוד מאות כמוני סופרות עוד משהו. 384 שבועות של בדידות.
ועם התקרב החג, רואה את כולם בבית הכנסת, לומדים 'משטייגענים', מקבלים את התורה וכמה, אבא, כמה שמחה!
ואני?!
אני כאן, ולבד.
לא רוצה להזכיר לך, למרר בבכי ולצעוק, כמה פעמים כבר נפגשנו בשבועות הזה? וכמה פעמים עוד נפגש??? כמה פעמים ראית אותי כבר ככה, סופרת את העומר, שכבר נעשו מעטים לעומת קְמטַי החדשים? כמה פעמים כבר ישבנו, אתה ואני ביחד, וסיפרתי לך כמה קשה זה עוד רגע, עוד יום, עוד שבוע ועוד שבועות.
ושוב פעם מוצאת את עצמי לבד, סופרת ומונה את שנות ההמתנה, מסרבת להאמין ששוב שבוע בעומר עבר, והנה שבועות עוד יומיים מגיע, ואו-טו-טו הימים הנוראים, ועדיין אני בדיוק באותו סרט כמו מהשנה שעברה וכמו זאת שלפניה ובדיוק כמו כל ה-32 הקודמות, מבקשת את אותה בקשה בדיוק, ונלחמת.
נכנסת ויוצאת מפגישה לפגישה, מהבחור ה- 100 ל101, מנסה להאמין בכוח הסגולי של המספר. מחליקה בגסות על התלתלים, עקבים ויוצאת. וחוזרת והסרט הרגיל רק שכפל את עצמו: החְלַפת חיוכים מאולצים, הזמנה של שתיה (הזירו שלי והספרייט שלו, כמו תמיד), הצצות מחתרתיות בשעון, הדיאלוג הפנימי אם זה חסד להישאר כדי לא להעליב או שיותר מצווה להרגיע את המיגרנה ולהסתלק באדיבות... עדיין אני בסרט הזה, שוב, זה לא זה.
שבועות של בחורים, שבועות של ברורים... וכמה חיכיתי שתגיד לי, לפחות השבוע, "הינה לך ילדה אהובה, כן". והשבועות עברו ובכולם אמרת לא לא ולא...
והנה אני שוב כאן, עוד פעם, יושבת לידך אבא, דוממת. רוצה שתראה אותי בלי "ספר תהילים שלם" תשמע את הבדידות גם אם לא אומר לך עוד "פרק שירה", תלטף גם אם לא אסתובב עוד בין המתים, אפקוד קברים...
ושוב לוחשים לי הקולות "עוד פעם את לבד ואין בך שום צורך. רק חלמת להגיע נשואה בשבועות הבא".
והשבועות הבא הזה הגיע, הוא מחר. ושום דבר עוד לא קרה.