מידי תקופה עולה השאלה ההלכתית האם להתיר פרסום שמות של חשודים במעשים פליליים. באופן עקרוני ניתן לזהות שחלקים נרחבים בציבור מזדהים עם העמדה שמבקשת להתיר פרסום שמות חשודים. עמדה זו נתמכות בטיעונים של הרתעה, זכות הציבור לדעת, חשיפה ברבים עשויה להוביל לגילוי נפגעים נוספים, חשיפת ראיות חדשות, רצון להעניש והצורך להרחיק את הסוררים מהחברה הנורמטיבית וכדו'.
לאור זאת ניתן לשרטט די בקלות את המתח שקיים בין הצורך הציבורי בשמירה על חברה מתוקנת לבין זכות הסורר לשוב בתשובה ולקיים לחיים נורמטיביים ללא כתמים עזים על גבו וכפי שאמרו חז"ל(קידושין כ:) שאין לתת אבן אחר הנופל.
הלכות לשון הרע מציבים במדויק את קווי הגבול ואת אפשרויות הפרסום. ההלכה מכירה בצורך לשמור על כלל הציבור וליידע אותו במידע הגנתי חשוב. אך מאידך אין ההלכה מאפשרת להדיח ציבורית את הסוררים וכן אין ההלכה מאפשרת ליטול מהם בכל מצב את האפשרות לשוב בתשובה ולחזור לחיי תורה ומצוות ביחד עם כלל הציבור.
הרמב"ם (הלכות דעות פרק ז' הלכה ב' והלכה ה' ) פוסק כי איסור לשון הרע שנלמד מהפסוק "לא תלך רכיל" כולל כמה התנהגויות אסורות. האחת היא אמירת דברי גנאי על הזולת כגון פלוני הוא גנב, כעסן וכדו', העיסוק בחסרונות הזולת הוא אסור. כשיטת הרמב"ם סובר גם ספר החינוך (מצווה רלו' ) ועוד ראשונים.
השניה היא אמירת דברים אשר יכולים להפחיד, להצר או לגרום נזק לזולת וזאת גם אם המספר או המפיץ כלל אינו מתכוון לבזות או לגנות את נשוא הסיפור. הכסף משנה (הלכות דעות פ"ז הלכ' ה' ) ביאר שמקור הרמב"ם לאיסור אמירת דברים שיכולים לגרום צער או נזק הוא דברי הגמרא במסכת שבת דף לג:.
הגמרא מספרת שיהודה בן גרים נכח בפגישה משותפת של רבי יהודה רבי יוסי ורבי שמעון בר יוחאי אשר דנו בשיחה סגורה על תפקודה של מלכות רומי. רבי יהודה שיבח את התקנת השווקים ובינוי הגשרים, רבי יוסי שתק ורבי שמעון בר יוחאי טען כי פיתוח המדינה ותנופת הבניה אינם נעשים בכדי להיטיב, אלא מתוך אינטרסים שלטוניים של גביית מכס וכדו'.
יהודה בן גרים סיפר את הנאמר בפגישה לבני משפחתו ולתלמידו. מתוך כך עמדתו של רבי שמעון בר יוחאי הגיעה לאוזני המלכות ונגזר עליו עונש מוות שבגינו רשב"י נאלץ להסתתר במערה כידוע. מתוך דברי הגמרא סובר הכסף משנה כי הרמב"ם למד שגם אמירה שאין בה כשלעצמה כל דבר ביזוי או גנאי (שהרי בעצם הצגת עמדתו של רשב"י על מניעי השלטון אין כל גנאי), אך יש בה כדי לגרום לנזק או הפסד, הרי היא אסורה מדין לשון הרע.
לאור זאת לכאורה ברור כי פרסום שמו של חשוד בפלילים, יש בו כדי לשון הרע המתאפיין בשני רכיבי האיסור.
פרסום קלון החשוד ברבים מביא באופן ישיר להפצת דבר התנהגותו הקלוקלת ולחשיפת הפגמים שבאישיותו, שזהו הרכיב הראשון באיסור לשון הרע.
בנוסף ניתן לזהות גם את המאפיינים של הרכיב השני באיסור לשון הרע. פרסום בהקשר שלילי עשוי בעתיד לגרום לחשוד נזקים וצער. סביר להניח שהבריות יימנעו מלהעסיק אותו או יימנעו מלקיים עמו מסחר, וזאת מלבד עצם הידיעה כי קלונו התפרסם ברבים עובדה שיש בה כשלעצמה כדי לגרום עוגמת נפש וצער רב.
אלא שלמרות המסקנה כי פרסום שם חשוד בפלילים עונה לכל רכיבי איסור לשון הרע, מצינו שקיימות הגנות לכלל החברה או לציבור ספציפי. במצבים מסומים (כפי שיפורט להלן ובעז"ה בשבועות הבאים) ניתן להעביר לציבור מידע חשוב, וזאת למרות שיש במידע דברי גנאי או חשש לגרימת נזק. היתרים אלו מוגדרים כלשון הרע לשם תועלת.
לשם המחשה, הגמרא (בבא בתרא לט:) אומרת כי מחאה בפני מחזיק שדה או יידוע בעל מגרש שמאן דהו פלש לשדהו אין בה כל איסור לשון הרע. חזקת שלוש שנים חשובה גם מפני שהיא מאפשרת לרוכש המגרש להרגיש בטוח בבעלותו באמצעות חזקת אחיזתו בקרקע. לאחר שלוש שנות החזקה אין הרוכש צריך עוד לחשוש כי שטר הקניין יאבד או יינזק על ידי עכברים וכדו'.
חזקה זו מבוססת על ההיתר להעביר מידע לבעלי המגרש המקוריים ולספר להם לשון הרע שמאן דהו נצפה נוהג מנהג בעלים בשדה שלהם. בנוסף מותר להפיץ ברבים מחאה ולספר לכאורה לשון הרע, כי אדם מסוים חשוד בגזלת קרקעות וכי הוא משתמש בקרקע או מעבד את השדה למרות שהוא לא רכש זכות קניינית בשדה.
זאת משום שאין כל דרך אחרת ליידע את הנגזל על פלישת הגזלן לשדהו(או יידוע הציבור) ואין אמצעי אחר בכדי לבסס את חזקת שלוש השנים שהיא חשובה מאוד בביסוס ההגנה על רוכשי שדות ומקילה על קיום מסחר במקרקעין.
לאור זאת ניתן להסיק כי במצבים אשר אין דרך חלופית ובהתקיימות תנאי ההלכה (כפי שיפורט בעז"ה בשבועות הבאים) ניתן יהיה לפרסם שמות חשודים בפלילים וזאת כדי להזהיר ממעשי נוכלות או בכדי ליידע את הציבור על אנשים מסוכנים.
לתגובות: stern1416@gmail.com. הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כלל הוראת הלכה למעשה.