בשבועות האחרונים הוצגו השאלות האם מותר לפרסם שמות חשודים בפלילים וכן האם ניתן לפרסם פרשיות עוול ומרמה שנעשו כלפי ציבור או יחידים. באופן עקרוני הפצת לשון הרע מותרת רק כאשר מתקיים היתר התועלת (המורכב משבעה תנאים מרכזיים כמופרט בחפץ חיים הלכות לשון הרע פרק י' ובעז"ה יפורטו בשבועות הקרובים).
אומנם היתר התועלת יכול להתיר סיפור לשון הרע רק מן ההיבט של המספר או המפיץ, לכן בהתקיים תנאי היתר התועלת, אין המפיץ עובר על איסור התורה של לשון הרע, אך השומע או מי שקורא את דברי הגנאי, יש לו לנהוג על פי כללי איסור שמיעת לשון הרע ואין לו להאמין למידע שמתפרסם (חפץ חיים הלכות לשון הרע כלל ו', כללי שמיעת לשון הרע יפורטו בעז"ה בשבועות הקרובים).
יש אשר סוברים כי ניתן להפיץ ללא שום חשש איסורי את גנות מעשיהם של אישי ציבור. הטיעון המרכזי לגישה זו מתבסס על ההנחה, כי ההסכמה לשרת את הציבור כוללת בתוכה גם הסכמה שבשתיקה להיות חשוף לביקורת ציבורית ואף יש בה מחילה על אמירות קשות שפעמים מוטחות באישי ציבור. לכאורה ניתן לטעון כי לסברה זו אין משקל הלכתי בכדי להתיר הפצת לשון הרע על איש ציבור.
הגמרא (ערכין טז.) אומרת כי לשון הרע שנאמר בפני שלושה (באפי תלתא) אין בו איסור וניתן להפיץ את המידע שנאמר לאנשים נוספים. נחלקו הראשונים באיזה סוג מידע הסוגיא עוסקת ומהם פרטי ההיתר להפצת האינפורמציה (עיין חפץ חיים הלכות לשון הרע כלל ב' ובבאר מים חיים סע"ק ב' ג' ד' המבאר בפירוט רב את שיטות הראשונים).
רש"י מבאר כי בעל העניין החליט מתוך יוזמה אישית לגלות את אוזן חבריו על מעשיו או ענייניו. החלטתו שלא לחשוף את דבר סודו בפני אדם בודד באופן דיסקרטי, אלא בפני שלושה אנשים, יש בה כדי ללמד שאין בעל העניין חושש מפרסום הדבר ברבים.
(אומנם כתבו הפוסקים כי אם שלושת השומעים מוגדרים כאנשי סודו של המספר וברור שהם לא יפיצו את המידע ברבים אזי חל איסור לשון הרע באם אחד מהשלושה יעביר את המידע שנאמר בפגישה הסגורה)
בבאר מים חיים (הלכות לשון הרע כלל ב' אות כח,) מבואר כי יש להבחין בין סוגי המידע שבעל העניין סיפר בפני שלושה. אם סיפור הדברים עסק בנושאי מסחר או כוונות עסקיות עתידיות אזי חשיפת המידע בפני השלושה ברור שהיא מעידה שאין למספר כל מניעה שהדברים יופצו הלאה.
אבל בנושאים רגישים יותר, כגון עבירה או הנהגה קלוקלת שאותו אדם סיפר לשלושה, יש בה איסור לשון הרע ואין לשלושת השומעים לספר זאת לאחרים.
לאור הדברים עולה כי בדברי גנאי או בנושאים רגישים, אין האדם מוכן למחול על כבודו או לוותר על גנותו ברבים, ממילא יש לשמור על כבודו של איש הציבור ואין להפיץ או לספר עליו דברי ביזוי או ביקורת, אלא אם מתקיימים שבעת תנאי ההיתר של לשון הרע לתועלת.
דין זה מקבל נופך נוסף גם לאור שיטת הרמב"ם (הלכות דעות פרק ו' הלכה ב' ה') שפוסק כי איסור לשון הרע מכיל בתוכו שני מרכיבים, האחד- אמירת דברי גנאי על הזולת והשני - הפצת מידע אשר עלול לגרום נזק או צער לזולת. מתוך דברי הרמב"ם עולה כי עצם העיסוק בגנות הזולת, גם אם אין בו פוטנציאל של נזק הרי הוא אסור וממילא עיסוק בהתנהגות קלוקלת של איש הציבור גם אם אין בה זרעי פורענות של נזק, היא אסורה מצד עצמה.
עוד יש לציין כי פעמים הגורם שמפיץ את דברי הגנאי על איש הציבור מתכוון גם לשם תועלת, אך גם יש בליבו איזו שנאה או קפידה על איש הציבור. במקרים אלו לכאורה אין כל היתר להפיץ את דברי הביקורת והגנאי. הגמרא (בבא מציעא נח: ) אומרת ששלושה יורדים לגיהנם ואינם עולים ממנו, מי שחטא באשת איש, המלבין פני חבירו והמכנה שם לחברו.
בהמשך הסוגיא מבארת הגמרא כי המכנה שם לחבירו הוא איסור שונה ממי שהלבין את פני חבירו, למרות שלכאורה כינוי שם מוביל בדרך כלל לביזוי והלבנת פנים, אך יש להבחין בין שני האיסורים. כינוי שם לחברו נאסר גם אם החבר אינו מתבייש בכינוי השם, כגון במקרה שהחבר הורגל בכך ולא נגרם לו כל ביזוי.
משום שהפרמטר הבוחן את איסור הכינוי הוא כוונת ליבו של המכנה, לכן אם המכנה שם לחברו התכוון לבזות את חברו, אזי גם אם חברו לא נפגע מן הכינוי, המכנה עובר על האיסור ועליו אומרת הגמרא שהוא אינו עולה מן הגיהנם.
לאור זאת סובר הבאר מים חיים (הלכות לשון הרע כלל ב' אות כח') כי אם מפיץ דברי הגנאי שומר בליבו איזו טינה או שנאה על חברו, אזי גם אם יש היתר הלכתי לומר לשון הרע, כגון היתר אפי תלתא וכדו' אין למספר כל היתר לעסוק בגנות חברו, משום שהמספר מתכוון להפיץ את הדברים גם משום כובד ליבו על חברו.
לתגובות: stern1416@gmail.com. הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה.