"וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ: וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ: אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם" (במדבר י"ג)
מתוך לשון הכתוב - אנו למדים, שהייתה פה "מלחמה על דעת הַקָּהָל", בין המרגלים - למשה ואהרן, יהושע וכלב. כל צד עשה שימוש בשיטות פסיכולוגיות מתוחכמות בתקשורת ופרסום, על מנת לרכוש את לב העם המתבונן ולשכנע אותו בצדקתו.
המרגלים היו בעלי אָגֶ'נְדָּה ברורה - לגרום לעם שלא להכנס לארץ ישראל. לצורך השגת מטרתם, הם התחילו את "הקַמְפֵּיְן" שלהם עוד בדרכם חזרה מהארץ אל המדבר, והתכוננו לכך היטב. לשם כך, הם טרחו והביאו אתם את פירות הענק מהארץ, כי אין כמו "אמצעי וִיזוּאָלִי" על מנת להותיר רושם ולהפחיד. כמו שכותב רש"ר הירש: "וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ - על פי השיעור המופלג והַזָר של הפירות - יציירו לעצמם את תמונת האנשים המפילים אימה בקומתם הענקית, וכגודל האנשים - כן גודל כל הדברים התלויים בהם". ומסיבה זו - ציין רש"י, שיהושע וכלב לא סייעו לשאר המרגלים - לשאת את הפירות: "לפי שכל עצמם להוציא דיבה נתכוונו, כשם שפריה משוּנֶּה - כך עמה משוּנֶּה".
המרגלים ידעו שדיבתם לא תתקבל בעין יפה אצל משה ואהרן, וזהו "קרב אבוד מראש". משום כך- הם מיהרו לפנות אל הציבור. כך מדייק רש"ר מדברי הפסוק: "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ". ניתן לראות, שהמרגלים "לא נתכוונו לדבר תחילה עם משה ואהרן, אלא מיד עם שובם סיפרו לכל העם - את תוצאות שליחותם, ודבר זה מבטא את זדון ליבם. אלמלא כן, היו מודיעים למשה ולאהרן תחילה, ושואלים מהם עצה והוראה, אך הם - לא רצו בכך! אלא הם ראו בהתנגדות למשה ולאהרן - את התשועה היחידה לעצמם ולעם. סיפורם האשים את משה ואת אהרן בנוכחות העם, והיה בו משום פניה לעם, להציל את עצמו מפני משה ואהרן - שיביאו עליו כליה".
גם כאשר דִּבְּרוּ אל משה ואהרן, הם כלל לא ניסו לשכנע אותם, אלא הם דִּבְּרוּ "מעל ראשיהם" - ישירות לאוזני האזרחים שהקיפו אותם בסקרנות, על מנת לשמוע את רִישּׁוּמֵי המסע בארץ המובטחת.
רש"י מציין - שימוש בטקטיקה נוספת. על מנת לקנות את לב ההמון - הודו המרגלים בתחילת דבריהם ש"זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא", כי "כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחילתו - אין מתקיים בסופו". וכן מצינו במדרש תנחומא (סימן ט): "כך דרכם של מספרי לשון הרע, פותחין בטובה ומשלימין ברעה". כדי לשכנע את העם בצדקת דבריהם בגנות ארץ ישראל וכיבושה, הסכימו המרגלים גם במקצת מעלותיה של הארץ, על ידי כך הם רכשו את "אמון הציבור", והכשירו את הקרקע לדיבה - שנפלה על אוזניים קשובות. מאז ועד היום - נמצא, שהדרך להעביר ביקורת נעזרת בחצאי אמיתות, ובביטוי: נכון, אבל...
כחלק מהמאמץ שלהם,הם מזכירים בדבריהם: "עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב", ובכך הם נקטו ב"לוֹחְמָה פסיכולוגית". כיון שבתודעה של האנשים, "עמלק" הוא שם מאיים, הם ציינו זאת בתור "קלף הפחדה". כמבוארבהמשך המדרש: "עמלק יושב בארץ - מה ראו לפתוח בעמלק? משל למה הדבר דומה, לתינוק שסרח ולקה ברצועה, כשמבקשין להפחידו - מזכירין לו הרצועה שלקה בה, כך היה "עמלק" - רצועה רעה לישראל".
הם השתמשו בכוחו של ה"רֶפְלֶקְס המוּתְנֶה". אירוע שצרב בתודעת האדם - זכרון כואב, עלול לגרום לו אפילו לזעזוע פִיזִי בלתי-נשלט, אם יראה או ישמע צליל שיזכיר לו את אותו אירוע.
ביטוי נוסף ל"שיטות השכנוע", אנו מוצאים בתיאור ציורי, המופיע במדרש "ילקוט שמעוני" (רמז תשמ"ג): "כיון שבאו (המרגלים) מתור הארץ, עמדו ופזרו עצמם בכל שבטי ישראל - כל אחד ואחד בתוך שבטו, ומתנפל לתוך כל זוית של ביתו, ובניו ובנותיו באים עליו והיו אומרים לו: מה לך מרי (אבינו)? ובעוד שהוא עומד עושה עצמו נופל לפניהם, אומר להם: אוי לי עליכם - בני ובנותי וכלותי, היאך האמוריים עתידים לתעתע בכם, היאך הן עתידים לשלוט בכם, מי יוכל לראות פני אחד מהם! מיד הם כולן גועין בבכיה - בניהם ובנותיהם וכלותיהם, עד שהיו השכנות שומעות את הדבר אף הן היו בוכות, עד שהייתה משפחה למשפחה משמעת עד שהיה כל השבט בוכה, וכן חברו מבכה שבטו וכן כל אחד ואחד - עד שנעשו ששים ריבוא חבורה אחת, וגעו ונתנו קול בכיתם למרום, מנין? ממה שקרינו בעניין: וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם" (פרק י"ד). בדברי המדרש הללו, אנו מוצאים כיצד המרגלים עשו שימוש ב"מָנִיפּוּלַציה רגשית", כדי לגרום לבני משפחתם, לשכניהם, ולעם כולו - להאמין להם.
גם כָּלֵב - השתמש בשיטות מתוחכמות, כמו שמתואר במסכת סוטה (דף ל"ה.): בתחילה, דיבר יהושע אל העם והשתיקו אותו, כאשרראה זאת כָּלֵב, אמר לעצמו: "אי משתעינא, אמרי בי מילתא - וחסמין לי" (אם אדבר, ישתיקו גם אותי), וזהו שפירש רש"י: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה" - כָּלֵב רמז לעם, שיש לו דברים לומר - על משה: "צווח ואמר: וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם? השומע היה סבור שבא לספר בגנותו, מתוך שהיה בלבם על משה בשביל דברי המרגלים - שתקו כולם לשמוע גנותו. אמר: והלא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו". כלומר, כָּלֵב יצר "סְפִּין תקשורתי" (סַחְרִיר), על מנת למשוך תשומת לב לדבריו.