ויהי בימי נושקי הנישוקים, עפר ארצנו המהוללה, שבאו אבותינו מי בחמורו ומי ברגליו עדי ארץ הקודש, והיו לוחכים את עפרה באהבה בחיבה ובחשק גדול.
היו אז בעל ואשה, זלמן וסוניה שמם, נתינים נתונים בקיבוץ מזרע, בני העלייה הראשונה, והיו הזוג ההוא כשאר בני הקיבוצים בימים ההם, אוכלי נבילות וטריפות, שקץ ועכבר, לתיאבון, וכל טובה רימה ותולעה לא חשכו מבשרם, אך דא עקא שבנים לא היו להם.
ותבוא סוניה ודמעתה על לחיה, ותאמר לזלמן, זלמן יקירי הנה זקנו ושֹבנו והבית ריקם ממצהלות שועלים קטנים, ומה לי בכל העושר וההון שסביבי, כשאין ילד לסעדני בזקנותי. ואיך ישוו בעיניך קריאות האווזים וקפיצת השכוי, לצהלת פעוט ילוד אשה.
ויענהָ זלמן ויאמר, הנה שמועה גונבה לאוזניי כי במרכזה של ארץ, בירתנו החדשה, העיר המצוחצחה תל אביב, ישנו מחסן אחד גדול ורחב מאוד, והמחסן מלא מכל טוב ארץ מצרים ושאר ארצות, מלא וגדוש עד להתפקע בעוללים ותינוקות מסוגים וממינים שונים, עומדים למכירה בעבור נזיד עדשים.
ועתה אתה קורא נעים, אל תיבהל על נפשך, ואל תחרד חרדה גדולה לאמור שקר דובר האיש, שבאמת כך היה בימים ההם, היו בני הארץ הלבנים הבאים ממזרח ומערב אירופה יושבים ואוכלים מחלב הארץ, וחוטפים וגונבים כמעשה שבכל יום מילדי העולים ארצה ממזרח, ובפרט היו מזנבים מגנבים ושודדים מבני עדתנו המהוללה, עדת תימן, שטובי רואי אנחנו עד מאוד. והיו לוקחים תינוק בן יומו שפיאות מסולסלות לו על צעדיו, חוטפים אותו מחיק אמו, ומכים אותה ואת אביו מכה רבה, ומסיעים אותו באוטומוביל, לזה המחסן הנזכר, ושם היה נמכר למדיינים- בני הקיבוצים והמושבים בעבור בצע כסף מועט.
ויקחו להם זלמן וסוניה אתון אחת, וירכבו עליה מהלך יום או יומיים, ויגיעו פאתי תל אביבה לפנות ערב, לעת צאת השואבות, ויכנסו בחשש מה למחסן הנזכר, ממש טרם נעילתו, ויאמרו למוכר הילדים, בעל שפם, שכתובת קעקע על כתפו, הנה חפצנו בילד רך בשנים וכסיל במצוות, שלא קרא ולא שנה, למען נוליכו בדרכנו, דרך שטן.
ויציע המוכר בפניהם את מרכולתו, ויאמר להם הנה לפניכם ידידיי מכל טוב עוללי ארץ רבה, משמשו ובחרו כרצונכם. וישתוממו זלמן וסוניה לנפשם מאוד, בראותם עשרות תינוקות מלופפים בפשתן ובבלאות כאתרוגים, תלויים על אנקולים גבוהים לדוגמא וחיזיון. ויאמרו לו, אנא ממך הצע לנו אתה ונשמעה, פן נחפש אנו עד כלות ונמות.
ויאמר המוכר טוב הדבר, וימשוך באוזן ילד מצרי אחד, וילחש, זה הקטן ילד עסיס, בריא בשר וטוב רואי, ומחירו זול 800 לירה בלבד, וחפצתי למוכרו מהר, כי מרבה הוא באכילת הדגן. ואם לא חפצתם בו הנה לפניכם ילד בבלי מחוכם ושדוף ב-600 לירה. ובאמתחתי אף ילד מרוקני קצוץ אוזן ב-250 לירה בלבד.
אך למצער כי ביד זלמן וסוניה לא היה ממון הרבה (שכך שלא כהיום, היו בני הקיבוצים עניים מרודים ומסתפקים זה באוכלו של זה, ורק מזכיר הקיבוץ חתניו ודודניו היו עשירים מופלגים משליחת יד ומעילה בכספי הקיבוץ). ויאמר זלמן למוכר הילדים, ראה שאין בידינו אלא לירות בודדות, שמא יש בידך ילד נכה, עיוור, פיסח או כתות מוחין. ויענה המוכר יש גם יש אחי, ויפנה לירכתי המחסן ויגרור על הארץ ב' תינוקות, ויאמר קחו שניהם ב-30 לירה האחד.
ותבכה סוניה בקול גדול, ותתייפח ותאמר אין בידינו כי אם ג' או ד' לירות בלבד, וגם הם פרוטים בפרוטות נחושת ישנות, ועתה אמותה לי בלי בנים, ותישא קולה ותבך.
ויאמר המוכר הסכלתם עשו, לבוא לרכוש ילד במחיר דלעת וחופן צימוקים, אך דעו כי פשוט הדבר מאוד, צאו נא וראו שמחוץ למחסן ישנה סלסלה גדולה מליאה בתינוקות מבני תימן, הפוכים מעוכים זה על גב זה, קחו לכם כאשר תחפוצו, בלירה אחת.
ויקחו להם סוניה וזלמן מלוא חופניים תינוקות תימנים רכים צווחים כעיזים, עירומים כאהלי קידר במדבר, וילכו להם.
ועתה, לא לחינם שב אני עשרות בשנים אל העבר ומציב את סיפור החטופים בהגדלה עשרות מונים ובאור מגוחך משהו, אלא כדי לזעוק את הזעקה שלא הדהדה מספיק, ולהראות את בני הזמן את גודל הרשע ועוצמת הפשע, ולקיים מצוות זכור אשר עשה לך עמלק.
ראו עדה קדושה מה עולל לנו בן גוריון, ומה עלה לנו בימיו, זכרו ואל תשכחו מה עוללו הציונים הארורים לר' עוזי משולם עת עמד על נפשו וזעק מרה לנוכח העוול, הרשע וחוסר הצד שנעשה לעדתינו. וכעת האזרו וחגרו מתניכם, להחזיר יקר תפארת עדתנו וכו' וכו'.
ממני החפץ בעילום שמו,חונה פה עיר הקודש והמקדש.
0 תגובות