ב-2008 הייתי שרוי בעיצומן של הכנות לקראת אחת מההופעות הגדולות שאי פעם תכננתי. היא הייתה אמורה להיערך באולם ה'מדיסון סקוור גרדן' הגדול במנהטן, אך לבסוף, ה"ביג איוונט - האירוע הגדול" כך כונה המופע, לא התרחש באותה השנה. נאלצתי לבטלו הודות לחרם של 33 רבנים.
עיתון ה"ניו יורק טיימס" פרסם מאמר בעקבות אותה סאגה ותהה 'מדוע הרבנים כה חוששים מהמוזיקה של שמעלצר'.
"הפרסום הגובר של שמלצער, ששוזר מנגינות של פופ עם שירים חסידיים מסורתיים מטריד כמה חסידים, שמאשימים אותו בהחדרת מוזיקה חילונית לצעירים היהודים. אחרים מפחדים שהפופולאריות שלו תוכל להתחרות בזו של הרבנים שמחזיקים בסמכות רוחנית על החיים החסידיים היומיים", כך לטענת הטיימס.
מערכת העיתון פנתה אליי בבקשה לתגובה, אך אני לא עניתי. פחדתי מהשלכות עתידיות. חשתי בנוסף, שלא יהיה זה ראוי לענות לעיתון לא יהודי בהתייחסות לצרות האופקים של הקהילה שלי.
לא ארחיב פה על הנזק שהחרם גרם לי. רק אומר שתהיתי מאז, מה יש בה במוזיקה שלי שמסוגל להרגיז כל כך רבנים? האם הבעיה נעוצה בסגנונות המוזיקליים שלי? האם זה בכלל עניין של טעם אישי? או שמא מדובר בסגנונות מוזיקה שנוגדים את ההשקפה הדתית שלהם?
כעת, כשנקרתה בדרכי ההזדמנות ללמוד ולהעמיק בהשפעת המוזיקה על המוח האנושי, אני יודע מה הייתי יכול להשיב לניו יורק טיימס. זו דעתי: אם אנחנו אוהבים או שונאים מוזיקה זו תוצאה של התניה. אין לזה קשר לדת, אלא רק לסגנון שגדלנו עליו.
למעשה, בכל תרבות הרבה אלמנטים הם מותנים, כמו טעם, ריח ומראה. בקהילה החסידית יש אלמנטים נוספים מותנים מעבר לשאר התרבויות. זה כולל תפקידים מגדריים וסגנון לבוש. לדוגמא, חסידים אמורים ללבוש "שחור לבן", חולצה כחולה תאותת שלובשה מוציא את עצמו מהכלל.
הקליפ "בן פייגא", ליפא שמעלצר עושה טראנס
הייתי מסביר לניו יורק טיימס שכאשר זה מגיע לסגנונות מוזיקליים, הטעם האישי של כל אחד נמצא חבוי במספר מקומות של מוחנו הפועלים מכח ההתניה. התניה מוזיקלית, למעשה, מתרחשת לראשונה כבר בחודש התשיעי לחיי התינוק, לפי מאמר שפרסמו דניאל ג' לויטין ואנה ק' טירובלס והופיע במגזין "השנה במדעי המוח" (2009- The Year In Cognitive Neuroscience).
לויטין וטירובלס סייעו לי להבין שהאופוזיציה למוזיקה שלי אינה בהכרח קשורה לדעה דתית אלא רק להתניה מוחית. המחקר שלהם הצביע שאנשים שלא נחשפו בעברם למצבי קיצון (הקשורים לבהירות מול כהות, או שמחה מול עצבות) הראו שאין שום הבדל כאשר הם מאזינים לשירים במצבים אלו. ניתן להסיק מכך שהתפיסה והאבחנה שיש לנו בז'אנרים מוזיקליים שאנו מקשיבים להם היא כבר מילדותנו.
הרבה מההתנגדות אליי היא בגלל שאני מבצע בין היתר מוזיקת ראפ. כמו רוב היהודים החסידיים, גם אני לא ידעתי מה זה ראפ. גיליתי לראשונה על כך כאשר קיבלתי הזמנה ממפיק שביקש ממני שאעשה "את העניין של הראפ גג רבע שעה".
ליפא מדבר על סערת הקליפ האחרון שלו ב"הצינור" עם גיא לרר, ערוץ 10
כאשר שאלתי אותו מה זה אותו "ראפ", הוא אמר לי, "המקצב המהיר שעשית בלילה הקודם כאשר המתופף עשה סולו". אמרתי, "אה, זה הראפ... אני אוכל לבצע עבורך עוד ממנו".
כמי שחוקר את הסגנונות והשפעתם בימים אלה אני חושב שכנראה הסגנון האישי שלי התפתח לא בגלל שאי פעם האזנתי לראפ, אלא בגלל השפעת מפתח מהילדות: המנגינה של הלימוד בהיכל הישיבה, כאשר התלמידים, כמוני, מתווכחים על הנקודות העמוקות של הגמרא בסגנון של "ירי מהיר". לשנות את זה לראפ זה לא צעד כל כך חריג. יהודים ותרבויות אחרות אימצו לעתים סגנונות מוזיקליים ממה שסבב אותם.
זה חשוב להכיר בעובדה שלא כל מוח מקבל את המוזיקה באותו אופן, זה תלוי לפחות בחלק של 'איך המוח של כל אחד מותנה תרבותית'. אך דבר אחד ברור - הדרך בה אנו תופסים מוזיקה אין לה שום קשר לדת.
כמי שעומד עם רגל אחת בקהילה החסידית ורגל שנייה באוניברסיטת קולומביה, אני מקווה לשנות את התפיסה של האנשים. כן, אנו יכולים לרקוד בזירת ההיפ-הופ האמריקאי בתנועות רוחניות. אם מהניו יורק טיימס יתקשרו שוב, אני כבר אומר להם.
ליפא שמלצער הוא זמר ומלחין, סטודנט באוניברסיטת קולומביה ומתמקד במוזיקה אתנית, הלחנה וכתיבה יוצרת. מעורבותו בתכנית ה"מיוזיק קייר" החדשנית שנועדה לטפל במבוגרים על ידי תרפיה במוזיקה הובילה אותו לחקור את הנושא.