למה השמאל לא מנסה להבין את ישי שליסל?

לפעמים הזויים הם המקרים שמזמנת המציאות בישראל, לא פעם גם עצובים הם. והנה בשבוע האחרון נזדמנה ההזייה לחדשותינו, כאשר פסיכופט בשם שליסל נטל סכין והלך למצעד בירושלים לדקור את הצועדים. שבוע בלבד אחרי שהשתחרר ממאסר על מקרה זהה לפני עשור, חזר ופשע בשנית. פסיכופת ופושע חוזר, וייתן את הדין על השנייה כבראשונה. לא באתי לחשב חשבונות שמיים, אך נראה לי שגם שם מצבו לא מזהיר. מחלל שם שמים כזמרי, ומסביר חילולו כפנחס. והנה משוגע אחד הפך למבחנה של חברה שלמה, ובמיוחד זוהי שעת מבחן ליחסי החרדים והשמאל בישראל.

אותו שמאל שמתיימר תמיד להזדהות עם האחר, ולקבל את השונה, לקדם את השיח והאחווה, להנמיך את הלהבות ולמצוא את המשותף, להביא את השלום, ועוד מילים נהדרות למכביר. יפות המילים, אך אותו שמאל כעת הוא אחר, הוא שמאל ששונא, שמאל שמכליל, שמאל שמתעב. הנה השמאל לפניכם, תוכו אינו כברו, שנאתו עומדת לעד, והחרדים טרף לפיו. כזה ראו והיזהרו.

אותם מביני האחר הפכו לשוטני האחר, אותם שמדברים נגד הכללה הפכו לנושאי דגלה, אותם שבאים להנמיך להבות הפכו למלבי האש ואף מחולליה. הכללה, הדגשת הקולקטיב, האשמת מערכת החינוך, הדגשת המוצא, כל אלה הפכו לדרישות והאשמות מודגשות הנישאות עלי כל מיקרופון ופרופיל פייסבוק.

כי זו לא האידאולוגיה, זו האג'נדה. האידאולוגיה מאומצת רק כאשר היא משרתת את המטרה, והמטרה היא קוסמופוליטית, אנטי לאומית ואנטי דתית. את המטרה יש לשרת, והאידאולוגיה מתחלפת בהתאם לצורך המזדמן. ואם החרדים נתקעים פתאום על הדרך לקידום האידאל הרצוי, אז בכיף – אפשר לטגן אותם יחדיו ובהאשמות שווא ולהאשים את כולם ברצח.

ולסיום, אני יודע שיהיו שינסו להפך בדברי ולהציגם כהגנה לרוצח, או כניסיון הצדקה לרצח. ולמרות שדברי מפורשים, אוסיף ואפרש ולו כדי לסכור פי מסיתים. לא רק שאינני מצדיק את הרצח, אני תוהה ביני לבין עצמי מדוע לא נורה במקום על ידי כוחות הביטחון (כנראה בגלל הנהלים המוגזמים שהשמאל כפה על מערכת הביטחון). הסיבה שאינני מגנה, היא כיון שאינני קשור. קבוצת הייחוס של הרוצח היא לא החרדים, אלא הפסיכופתים. הם צריכים לגנות. יודעים מה, אני מגנה בשבילם. לבד הם לא יכולים.