העולם כמרקחה לאחר שפורסמו דבריו של בנצי גופשטיין בשבח הצתת כנסיות בכיכר השבת. הקשבתי להקלטה. לבי נחמץ בקרבי לא על שום דבריו של גופשטיין. זה האיש וזה שיחו. שני דברים חמורים בהרבה עולים מתוך ההקלטה שפורסמה בכיכר השבת. שניהם נוגעים להלכי רוח המאפיינים את הצבור הדתי בכלל.
שעות אחדות קודם לפרסום הדברים בכיכר השבת שוחחתי עם בן אדמו"ר ידוע שאמר שאין שום צורך להתייחס או לגנות את שורפי הכנסיות, שכן הצבור החרדי נוהג בכבוד עמוק בבני דתות אחרות, והדבר כה מושרש, ידוע ומפורסם עד כי אין ראוי כלל להתייחס לדיבורים בגנות בני דתות אחרות. והנה באה הקלטה זו וטפחה על פניו, בשני מישורים, הצבורי וההלכתי.
תגובת בני הישיבות
דבריו של גופשטיין נאמרו באסיפה של בני תורה. אותם בני תורה הפנימו ערכים מסוימים בבית מדרשם או בסביבתם. לפיכך, תגובתם מלמדת על הלכי הרוח של הצבור החרדי הרבה יותר מאשר דבריו של גופשטיין שהוא אורח מבחוץ ואינו נמנה על הצבור החרדי. לא פעם, אלא פעמיים, במהלך דבריו הקצרים של גופשטיין זוכה הנ"ל למחיאות כפיים סוערות מצד הקהל על קריאתו לשרוף כנסיות כדבר המובן מאליו.
הקשבתי פעם אחר פעם בנסיון לודא שמא אני טועה. אך לא – הצבור מזדהה עם דבריו של גופשטיין מיד כאשר הללו נאמרים. מנין עמדה זו? כיצד זה נתפסת הקריאה להצתת כנסיות כדבר הראוי לאהדה בקרב צבור בני תורה? קשה להניח שר"מ או ראש ישיבה כלשהוא אי פעם השמיע באזניהם עמדה זו. אדרבה, בהבהרה שהוציאה ישיבת נתיבות החכמה נאמר כי ראש הישיבה סתר את דברי גופשטיין. הוה אומר – למרות מה שהרבנים מלמדים אותם, עשרות, אולי מאות, בני ישיבות שותפים באופן אינטואינטיבי לתפיסה שלילית של הנצרות ומוכנים להזדהות עם הצתת כנסיות כדבר חיובי, אף אם לא יהינו לעשות כן בפועל. מבחינת המערכת החרדית, זהו כשלון חינוכי.
אולי אין להתפלא על כשלון זה. הוא אינו שונה מן הכשלון בכבוד הבריות הבא לידי ביטוי יום יום ביריקות ובהתקפות פיזיות על נזירים וכמרים בהר ציון ובעיר העתיקה. הכשלון החינוכי גדול עוד יותר כאשר אנו נזכרים שפוסק הדור הקודם, הרב אלישיב זצ"ל, מחה כנגד התופעה והוציא קול קורא כנגדה. משום מה, שמיעתם של צעירי הצאן לגדולי הדור סלקטיבית, וכאשר הדבר נוגע לכבוד הגוי ולבני הדת האחרת הם מרשים לעצמם להתנהל על פי אמות מידה השונות מאלו שגדולי הדור מתווים.
תגובת הרבנים
גופשטיין ניצח בחילופי הדברים עם הרבנים והדוברים החרדיים האחרים. הסיבה לכך היא לא משום שהללו קיבלו את עמדתו, אלא משום שהללו איפשרו לו להגדיר את סדר היום. מהלך טיעונו הוא כדלהלן - האם מוסכם עלינו שהנצרות היא ע"ז? מוסכם. האם מוסכם עלינו שהרמב"ם מצוה על ביעור ע"ז? מוסכם. כל מה שנותר הוא להתוכח למי יש סמכות למימוש מה שנראה כהסכמה חוצת מחנות.
השומע תוהה. כיצד זה בני תורה וגדולי תורה מוכנים באופן קטגורי, חד-משמעי, וללא כל דיון לאמץ הנחה רעיונית והלכתית שבמשך מאות שנים היתה מושא לחילוקי דעות בין פוסקים. כיצד זה נשכחה ונמחקה מסורת הלכתית ארוכה ומפוארת של פוסקי הלכה שראו בנצרות דת לגיטימית לכל דבר, שלא חלים עליה דיני עבודה זרה? כיצד קרה שבתחום של היחס לדתות אחרות אנו מרשים לעצמנו שיח שטחי, רדוד ונטול כל למדנות, שיח שכדוגמתו לא היינו מעיזים להשמיע אילו הדבר היה נוגע לדיני ממונות, מאכלות אסורים או כל נושא הלכתי אחר בעל משקל? האם באמת נשתכחה מאתם המסורת ההלכתית האשכנזית על כל שלוחותיה?
האם באמת יש צורך להזכיר את רשימת גדולי ישראל שלא היו הולכים שולל אחרי הדמגוגיה של גופשטיין ודומיו ביחס לנצרות? רשימה חלקית כוללת: המאירי, הרמ"א, התשב"ץ, הש"ך, באר הגולה, החוות יאיר, ר' יעקב עמדן, הנודע ביהודה, מהר"ץ חיות, האבני נזר, רש"ר הירש, רד"צ הופמן, ערוך השולחן, הרב קוק, השרידי אש, הרב הרצוג, הרב אליהו הענקין, הרב חיים דוד הלוי ועוד. כל אלו כלא היו. שאל מה עמדת היהדות כלפי הנצרות ותקבל תשובה אחת בלבד – הרמב"ם. זהו כשלון למדני, חינוכי, צבורי, מנהיגותי ובסופו של יום – כשלון מוסרי.
מהו מקור המחלה, כיצד נשתכחה המסורת הלמדנית?
אם העידוד לשריפת הכנסיות של גופשטיין והיריקה על בני דתות אחרות ברחובות ירושלים הם סימפטומים לאותה מחלה, עלינו לתהות כיצד חלינו בה. נראה לי כי מקור המחלה בהסתגרות, ההתכנסות לגטו, של היהדות בארץ ישראל. מאז שבנו ארצה, אנו מוקפים באויבים, נאבקים על קיומנו, ואיבדנו כל קשר חיובי עם הזולת, בן הדת האחרת (למעט הפועלים העובדים במוסדותינו, ואשר במקרה הטוב, כדברי אותו בן אדמו"ר, אנו מפגינים כלפיהם יחס של כבוד אנושי ראוי).
בחוץ לארץ בני דתות אחרות היו מציאות שהיה צורך להתמודד עמה. כלשון התוספות: עכו"ם שבינינו קים לן בגוייהו דלא פלחו לעבודת כוכבים (ע"ז ב,א ד"ה אסור). הואיל ואין עכו"ם בינינו, לא קים לן ולא מידי, וממילא מתקבעות עמדות המנוגדות הן למסורת ההלכתית והן לכבוד האדם באשר הוא. המרחק שבין ההסכמה בשתיקה, או במחיאת כפיים, לקריאותיו של גופשטיין לבין הצתת כנסיות בפועל הוא הרבה יותר קטן מן המרחק שבין העמדות המגוונות של היהדות ההלכתית לדורותיה לבין התמונה ההלכתית הרווחת היום. במידה רבה, החברה הדתית, החרדל"ית ואף החרדית נגועה במחלה שאת ביטוייה הקיצוניים אנו שומעים בדברי גופשטיין.
מה משמעות ההכרזה על דת כעבודה זרה
המשתתפים בדיון עם גופשטיין כבר מנו טעמים מדוע עמדתו אינה עומדת במבחן ההלכה המעשית. ברמה עמוקה יותר, יש לחתור להבחנה עקרונית בין הקביעה שדת היא עבודה זרה, לבין אימוץ הכרחי של יחס שלילי כלפיה או כלפי עובדיה. אם שורפי הכנסיות מצטטים את הרמב"ם, כדאי לזכור את תשובתו של הרמב"ם בדבר היתר הוראת תורה לנוצרי, להבדיל ממוסלמי. הרמב"ם מתיר ללמד תורה למי שבהקשר אחר מוגדר על ידו כעובד עבודה זרה, משום שהנוצרי שותף לאמונות היסוד בדבר בורא עולם המגלה את דברו בתורה. הוה אומר – ההגדרה של דת כעבודה זרה אין משמעה העדר מכנה משותף רוחני או היכולת ללמוד או ללמד.
הגדרתה של דת כעבודה זרה אינה חייבת לגרור את כל ההשלכות השליליות שבהגדרה זו, ויש מקום ליישום מושכל, על פי הנסיבות, של היחס לאותה דת. אחד הסימפטומים למחלה שפשתה בנו הוא העדר ההבחנות, הנואנסים והקריטריונים. אנו מוכנים לאמץ את המונח עבודה זרה ולתת לכל קשת ההשלכות השליליות להיגזר מכך כפועל יוצא הכרחי. הרמב"ם מלמדנו שלא כך עלינו לנהוג, אפילו כאשר דת מוגדרת כעבודה זרה. הראי"ה קוק (לנבוכי הדור, פרק יד1) מוסיף ומבהיר ש"אין כל עבודות זרות שוות...ואי איפשר להחזיק את כל האומות עובדי עבודה זרה במצב אחד ובאופן אחד...על כן, אין להחליט על כל הדת כולה שהיא טעות ולהקלות את מחזיקיה ולבזותם".
שני מחברים אלו מלמדים אותנו שגם אם מאמצים אנו עמדה הלכתית שדת מסוימת היא עבודה זרה, אין זה סופו של תהליך, שממנו נגזרים מעשים קיצוניים של חוסר כבוד ואלימות. זהו תחילתו של תהליך המחייב לימוד מעמיק יותר, הבנה, ובחינה של מקומה של אותה דת בתכנית האלקית המקיפה. אלו בדיוק הבירורים שאנו נמנעים מהם כאשר אנו מסתגרים בתוך עולמנו. התוצאה של הסתגרות זו היא המחלה הרוחנית הפושה בנו. הגיעה הזמן להפסיק להתיחס רק לביטוייה הקיצוניים, ולהתיחס לשרשי המחלה הרוחנית הקולקטיבית.
הכותב הוא מרצה וחוקר בתחום מחשבת ישראל ומדעי הדתות