ערבות לחשבון אשראי פתוח

התחייבות הערב בעת מתן ההלוואה מקבלת תוקף, משום שהערב נהנה הנאה מהאמון שהמלווה נותן בו. הנאה זו יוצרת בדעת הערב הסכמה מלאה לערוב לחוב שאינו שלו. הנאה זו מתמודדת עם בעיית האסמכתא, המגדירה את התחייבות הערב כאמירה מן השפה ולחוץ שאין בה התחייבות כנה לערוב לחובו של הזולת( ב"ב קעג:).

נחלקו הראשונים כיצד הנאת הערב מתמודדת עם בעיית האסמכתא, הרשב"ם (ב"ב קעג: ) סובר כי הנאת האמון גורמת לכך שמלווה מוגדר כפועל בשליחות הערב, וממילא ברור שהערב מתחייב אישית באופן מלא. הריטב"א(ב"ב קעג: ) סובר שהנאה שווה ממון, משום שבני אדם מוכנים לשלם ממון עבור הנאות, לכן כשהערב מקבל הנאת אמון השווה ממון, הוא מחזיר בחזרה תמורה, באמצעות התחייבות לערוב לחובו של הלווה (שבוע שעבר הורחב ההסברבהבנת שיטות הראשונים).

לאור הדברים לכאורה ניתן להסיק, כי התחייבות לערבות לאחר מתן מעות, אין לה כל תוקף, משום שהיסוד המרכזי שנקרא הנאת האמון, חסר, שהרי המלווה כבר העניק למבקש האשראי את מבוקשו, גם ללא התחייבות הערב והאמון בו, ממילא התחייבות הערב מוגדרת כאסמכתא – התחייבות ללא כוונה אמתית ומלאה.

אלא שלמרות בעיית האסמכתא ניתן באמצעות מנגנון אחר, להשתעבד ולערוב להלוואה שכבר ניתנה. השולחן ערוך (חו"מ סי' קכט ) פוסק כי להתחייבות של הערב באמצעות קניין, יש תוקף, גם כאשר ההתחייבות התבצעה לאחר שהלווה קיבל את האשראי המבוקש.

פסק זה של השולחן ערוך דרוש ביאור, מפני שהשולחן ערוך (סי' רז ) פסק שהתחייבות באמצעות קניין איננה מבטלת את בעיית האסמכתא, משום שגם לאחר מעשה הקניין, דעת המתחייב נוטה להתחמק ככל שיוכל מקיום ההתחייבות, ולכן הוא אינו מקבל על עצמו את השעבוד בדעת מלאה ובנפש חפצה. ממילא יש להבין כיצד לאחר קבלת האשראי, התחייבות הערב תקפה, הרי הערב אינו נהנה מאמון המלווה(משום שהמלווה כבר נתן את דמי האשראי ללא חתימת הערבות) וממילא בעיית האסמכתא מעיבה על חלות ההתחייבות.

בביאור פסק השולחן ערוך כתב הש"ך ( חו"מ סי' קכט ) כי יש לחדד את הבנת הבעיה בהתחייבות המוגדרת כאסמכתא. הבעיה המרכזית בהתחייבות אסמכתא היא חוסר גמירות דעת של המתחייב. לאור הגדרה זו יש להבחין בין מקרה שתלוי בהחלטת המתחייב, לבין מקרה המושפע מהחלטות של אנשים נוספים.

החלטה הנמצאת בתחום שיקול הדעת של המתחייב בלבד, יכולה להתעורר בה אסמכתא, מפני שהמתחייב נוטה לתת משקל גבוה לתרחיש שבו הוא לא יצטרך לשלם, וממילא בעת קבלת ההתחייבות הוא אינו משעבד את עצמו בדעת מלאה. התחייבות רופסת זו מוגדרת כאסמכתא.

אך תרחיש של התחייבות המותנה בשיקול דעת של אחרים, כגון ערב המתחייב לפרוע את החוב באם הלווה לא ישלם, אזי המתחייב אינו באמת יודע כיצד הלווה ינהג, וממילא קיים בליבו חשש משמעותי שהלווה לא יעמוד בדיבורו. סיטואציה כזו גורמת לערב להתחייב בדעת מלאה, משום שהתרחיש העתידי אינו ברור לו דיו.

לאור הבחנה זו מבאר הש"ך כי השולחן ערוך פוסק שהתחייבות לאחר מתן מעות יש בה תוקף, משום שהתחייבות התלויה בדעת אחרים(דעת הלווה, האם יפרע את חובו), אין בה את בעיית האסמכתא ולכן במעשה הקניין שהערב עשה, יש כדי לגלות גמירות דעת שדבר התחייבותו אינו מן השפה ולחוץ, אלא התחייבות בנפש חפצה ובדעת מלאה.

ביאור נוסף בפסק השולחן ערוך כתב הסמ"ע (חו"מ סי' קכט ) שהנאת האמון מורכבת משני חלקים אמוניים שונים. האמון הראשון הוא עצם ההסכמה שפלוני יהיה ערב, שהרי פעמים המלווה פוסל ערבים מסוימים ולכן הניאותות לקבלת הערב כאדם הגון שיש משמעות להתחייבות שלו, יש בה הנאה לערב. הנאה נוספת היא ההסכמה של המלווה להוציא ממון בגין הערבות, לא רק שהמלווה סבור שהערב הוא אדם הגון , אלא המלווה גם ניאות להעניק אשראי לאור ההתחייבות של הערב. הנאת הוצאת הממון בגין הערבות היא חיזוק ואף מימד נוסף לאמון שניתן בערב.

לאור זאת מבאר הסמ"ע כי חתימת ערבות לאחר שהלווה קיבל את האשראי, אומנם אין בה את ההנאה של הוצאת ממון בגין הערבות, אך ברור שיש בה הנאת אמון, שהרי המלווה מבקש להעמיד ערבות להלוואה "הפתוחה" מפאת הרעה בחוסנו הכלכלי של הלווה וכדו', לכן אם המלווה מפיס את דעתו ומקטין את חששו מפאת התחייבותו של הערב, אזי ברור כי לערב יש מכך הנאה.

לאור הדברים ניתן להבין את פסק השולחן ערוך, חתימת הערבות בתוספת קניין, יש בה כדי להוכיח על גמירות דעתו של הערב, ובאם בנקודה זו של ההתחייבות, יעלה חשש שהתחייבות הערב עלולה להיות מוגדרת כאסמכתא, אזי יש לומר, כי הנאת האמון(ההנאה מהסוג הראשון) שהערב חש בה, בתוספת למעשה הקניין המצביע על גמירות דעת, יש בהם כדי להוריד את בעיית האסמכתא.

הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה

לתגובות ולשיעורים stern1416@gmail.com