מי שהמילים "דין" או "משפט" מעלות בו רגשי חיבה רכים או געגועים מתרפקים, מי ש"משפט" מצטייר לו כמשהו טוב וחיובי ואהוב ונחמד ונעים – שיקום!
אפס.
איך אפשר להתרפק על דין ומי יכול לחבב משפטים.
משפט זה מפחיד. משפט זה רע. משפט זה אשמה. משפט זה קטגור וסנגור ושופטים ופטישים ועונשים מבישים.
משפט זה משהו מאוד מלחיץ ומרתיע! יכול להיות שיש כזה דבר בעולם "משפט מרגיע"?
"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ.. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק.. לְמַעַן תִּחְיֶה.." (דברים, ט"ז, י"ח-כ). פרשת השבוע פותחת בציווי להציב בכל עיר שופט, שתפקידו להעמיד את הדת ולשפוט בין איש לרעהו. ואם תעשו משפט צדק - מבטיחה התורה - אז תזכו לחיים ולברכה.
ולמה משפט צדק הוא ערובה לחיים טובים? מסביר המדרש: "במקום שיש דין - אין דין, ובמקום שאין דין - יש דין. ומהו כן, אלא אמר ר"א: אם נעשה הדין למטה - אין הדין נעשה למעלה, ואם לא נעשה הדין למטה - הדין נעשה למעלה." (מדרש רבה, דברים, פרשה ה, פסקה ה).
רבי נחמן מברסלב זיע"א לוקח את הדיבור הזה שעוסק במשפטי ציבור, ומקיש אותו למשפט פרטי שעל האדם לערוך מול עצמו: "וּמִשְׁפָּט, הוּא מַה שֶּׁהָאָדָם שׁוֹפֵט וְדָן עַצְמוֹ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁעוֹשֶׂה, טֶרֶם שֶׁיָּדִינוּ אוֹתוֹ לְמַעְלָה. וְעַל-יְדֵי מַה שֶּׁהוּא בְּעַצְמוֹ שׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ נִצּוֹל מִדִּין שֶׁלְּמַעְלָה, כִּי 'כְּשֶׁיֵּשׁ דִּין לְמַטָּה אֵין דִּין לְמַעְלָה'.." יש עצה כזאת להינצל מדיני שמיים – מגלה לנו רבי נחמן (בליקוטי מוהר"ן, תורה קנ"ד) – אם תשפוט את עצמך, פה, למטה, אז תינצל מדינים שלמעלה.
אז טוב, החלק השני נשמע מבטיח; להינצל מדיני שמיים; כולנו מסכימים.. אבל החלק הראשון – לעשות דין לעצמי?! לדון אותי? לשפוט אותי? לבקר אותי?
בסדר, אם אתם אומרים שצריך - ועוד חודש אלול עכשיו ויום הדין בפתח ואני מחפש מפלטים והמתקות לדינים - אז אני אעשה את זה. אולי. אבל שתדעו לכם שאני לא רוצה! תדעו לכם שהילד שבתוכי משתולל עכשיו על הרצפה ובועט בקירות את ה"לא רוצה" הזה; לא רוצה! לא רוצה!! לא רוצה!!! לא רוצה דין ואל תשפטו אותי! אל תגידו לי איפה טעיתי וגם לא את מה אני צריך לתקן! די, לא עשיתי שום דבר! עזבו אותי!!
יש לנו בתוכנו נוגדנים היסטריים-מצוקתיים לכל מה שמריח ביקורת או שיפוט. וצריך להבין, למה? מה קורה לנו מול ביקורת, האם זה חייב לקרות, והאם יש כזה דבר דין מתוק.
למה אנחנו מפחדים מביקורת וממאנים להסתכל על הרע ועל איפה שטעינו? כי אנחנו בטוחים שזה אנחנו, הרע, ושזה אנחנו בעצמנו, הטעות. הרע שעשינו מצטייר לנו כמו זהות. אנחנו כל כך בטוחים שאנחנו לא טובים בשורש, עד כדי שאם נקבל ביקורת ואם נודה שטעינו או שחטאנו, זה יהיה כמו לחתום על גזר דין שמוחק את הקיום שלנו; נכון ונכון, אנחנו פסולים. אנחנו בכלל לא קיימים. אין לנו זכות לחיות. אין לנו זכות לפתוח את העיניים בבוקר. אין לנו זכות לקבל שום דבר טוב. אנחנו משהו מלוכלך ומקולקל. אז לפח וחסל...
זו התחושה שלנו מול ביקורת, מרוב גלות.
ואתחלתא דגאולה זה ללמוד מחדש, מפי הצדיקים, מה זה משפט ואיך עושים דינים. לעשות דין למטה זה, קודם כל, לקלוט שאני עצם טוב. אני עצמי נשמה טהורה. אני מתוק ויקר ומופרד מהרע. הרע זה לא אני; זה רק לבוש שהתלבש עליי. ואם חטאתי, זה לא אני הפגום, אלא המעשים שלי. ואם אני טועה, זה לא מוחק את הקיום שלי! אני נשאר טוב נצחי!!
אחרי שאני עושה את ההפרדה הזאת ביני (הטוב) לבין הלבושים (הצואים) שעליי, אני יכול להתקדם לשלב הבא של המשפט – להיכנס לחדר, לסגור דלת, לשבת מול עצמי ולעשות חשבון נפש. להסתכל למציאות בעיניים בלי למצמץ, ולבדוק באופן ענייני איפה הטעות ואיפה לתקן. הנה, בוא נראה, מה זה החולצה המלוכלכת הזאת? לא מתאים לי! אני כזה יפה וטהור! לא מתאים לי הלכלוך הזה! בוא נבדוק איך אפשר לעשות תשובה, איך אני זורק אותה ומחליף באחרת, נקייה.
אבל אני יודע ומרגיש באופן הכי ברור בעולם - זה לא אני! לא אותי זורקים לפח! לא אותי פוסלים במשפט! אותי – מגלים במשפט, אותי שמתחת לזבל... ואז אני גם זוכה להינצל מדין שלמעלה.
הרי מה זה דין למעלה?
כשעושים משפט למעלה, המטרה היא אותה מטרה - לגלות לך שאתה טוב ולהעיף את הרע שדבק בך. אבל אם אתה מחזיק את הרע ובטוח שזה אתה, אז זה כואב. זה כמו ניתוח. בסך הכול מנסים לקחת ממך חולצה מגעילה שהתעלקה עליך, ואתה מרגיש שכורתים לך איברים ומנסרים אותך בעצמך!
כשאתה עושה משפט בעצמך-לעצמך, כשאתה עושה הפרדה בינך לבין הרע ומשחרר אחיזה, זה כבר לא כואב. זה לא כריתה. זה פשוט ומרגיע כמו להחליף חולצה מלוכלכת בנקייה.
מבינים? - משפט, וזה לא שופט מפחיד עם פטישים ועונשים. משפט שהוא הזדמנות מדהימה להתנקות. להשתחרר מכל המועקות, להיפרד מכל החולצות החונקות, להתקדם אל המקום האמתי שלי ולהיבנות.
נו, אז מי מפחד ממשפט?... שיקום!