שבוע שעבר הובא פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' מה סעי' יג) שחתימה על חוזה מחייבת את החותם למרות שהחותם לא קרא את תוכן החוזה. סיבת חלות החיוב נובעת מתוך ההנחה שהחותם נותן אמון מלא בעורך המסמך, ולכן החותם לא ראה כל צורך לקרוא וללמוד את סעיפי החוזה.
מקור ההלכה הם דברי הרשב"א והרמב"ן (שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתקפה, שו"ת המיוחסות לרמב"ן סי' עז ) וז"ל "מכל מקום מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר, שכל הסומך על נאמנות של אחרים הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו, והיינו טעמא דשליש " כמו כן הובא בשבוע שעבר שנאמנות השליש(הנפקד) היא מוחלטת, משום שאדם רציונלי מפקיד שטר בעל חשיבות גבוהה בידי אדם שנאמן עליו, לכן נאמנות השליש היא מוחלטת, וממילא אם השליש אומר שהבעל הפקיד את גט לשם גירושין, אזי האישה מגורשת.
עוד הוסבר שבוע שעבר שהצדדים לחוזה, אינם יכולים לטעון בבית הדין שהם לא הבינו דיים את סעיפי החוזה. דין זה נלמד מפסק השולחן ערוך (חו"מ סי' סא סעי' יג ) שעם הארץ אינו יכול להיפטר מתשלום דמי הכתובה, מתוך הטיעון שהוא לא הבין את הכתובה בעת שהקריאו אותה בפניו.
לאור הדברים לכאורה ניתן להסיק, שחתימה על הסכם עם גוף כלכלי גדול, אשר בדרך כלל נעשית באמצעות חוזה המכיל סעיפים רבים, עם ניסוחים משפטיים מקצועיים, יצור חלות חיובית מלאה על כלל סעיפי החוזה, וזאת ללא כל אפשרות לטעון לחתימת טעות או לטענה שלא כל סעיפי החוזה נקראו והובנו כהלכה.
אלא שכתבו הפוסקים כי אומנם בהסכמים מסוימים (יפורט בהמשך) אכן לצדדים לא תעמוד כל אפשרות לטעון לחתימת טעות או לאי הבנה ראויה של סעיפי החוזה, אך בהרבה מקרים אחרים ובפרט באופי ההסכמים שנחתמים כיום, לרוכש תקום זכות טיעון לחתימה בטעות או לאי הבנה מספיקה של סעיפי החוזה.
מהריא"ז ענזיל (תלמידו של בעל הקצות החושן, שו"ת סי' מט) דן בתוקפה של צוואה אשר עסקה בהעברת נכסי מוריש לידי בתו וחתנו, תוך נישול מלא של בני הנפטר האחרים. העניין עורר חשד שמא הבת והחתן החתימו את המוריש, כאשר הוא אינו מודע באופן מלא למהות חתימתו. מהריא"ז ענזיל הגיע למסקנה כי בכדי לקיים את הצוואה כלשונה, על הבת והחתן להעמיד עדים שהמוריש היה מודע למהות תוכן הצוואה וכי הוא הבין את משמעות חתימתו.
בתוך נימוקי פסק הדין מבאר מהריא"ז ענזיל את פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' מה סעי' ג )שחתימה על הסכם יוצרת תוקף, גם אם החותם כלל לא קרא את סעיפי החוזה, על פי דברי הרמב"ן (שו"ת מיוחסות סי' עז) והרשב"א (שו"ת ח"א סי' תתקפה), שהם מקור פסק השולחן ערוך. הרמב"ן והרשב"א סוברים שהתחייבות בחתימה יוצרת תוקף מחייב, גם אם החותם לא היה מודע לסעיפי החוזה, משום שברור שהחותם סמך והאמין לעורך ההסכם, כי אם הוא לא היה סומך ומאמין, אזי ברור שהחותם היה מבקש לקרוא את ההסכם לפני החתימה. עוד כתבו הרמב"ן והרשב"א שדינם שווה לנאמנותו המוחלטת של השליש(נפקד), אשר מורכבת מאותם פרמטרים של אמון והסתמכות, משום שמפקיד השטר ביד השליש, לא היה נותן מסמך בעל חשיבות עליונה, ליד אדם שאינו אמין ושלא ניתן לסמוך עליו באופן מוחלט. לכן השליש נאמנותו של השליש היא מוחלטת, ואין בעל השטר יכול לחלוק על עדות השליש.
לאור זאת מבאר מהריא"ז ענזיל כי פסק השולחן ערוך שנותן תוקף לחתימה ללא קריאת סעיפי ההסכם, מתייחס למצבים בהם חתימתו "העיוורת" של צד להסכם, אכן יכולה להעיד על אמון מלא שיש לחותם במנסח החוזה, אמון ברמה כזו יכול להיות רק כאשר מנסח החוזה או עורך המסמך, מוגדרים כגורם ניטרלי שאין לו אינטרס בחתימת ההסכם ממילא בנסיבות אלו החותם עשוי לתת אמון מלא בעורך ההסכם, אך אם מנסח ההסכם הוא אחד מגורמי החוזה, כגון אחד מהצדדים או מישהו מטעמו , אזי ברור כי לחתימה "עיוורת" אין כל משקל, והיא איננה יכולה ליצור את מנגנון האמון המקים תוקף חוזי והתחייבות אישית, משום שסביר להניח שניסוח החוזה נעשה מתוך מחשבה מוחלטת על האינטרסים של צד אחד ספציפי, מבלי להתייחס באמת ובאופן אחראי להגנות על הזכויות והאינטרסים של הצד השני.
מהריא"ז ענזיל מוסיף להוכיח את שיטתו בהבנת פסק השולחן ערוך, מתוך הטיעון שלא בכל מקרה ניתן לתת תוקף וחלות לחתימה "העיוורת", משום שתוקפה של החתימה "העיוורת" נשען על ההיגיון שבנאמנותו המוחלטת של השליש כמבואר לעיל, לאור זאת אם לחתימה "העיוורת" יהיה תוקף מחייב גם בסיטואציות שמנסח ההסכם הוא אחד מצדדי החוזה, אזי תוכל לעלות טענה משוללת כל היגיון, שבכל מלווה בעל פה שלא התבצע בפני עדים, תהיה ללווה נאמנות מוחלטת, משום שהמלווה סמך על הלווה ללא תימוכין בשטר או בעדות עדים. וממילא יהיה ניתן לטעון, כי כמו שהשליש נאמן באופן מוחלט, כך גם הלווה יהיה נאמן בטענתו שהוא פרע באופן מוחלט, וזאת משום שהמלווה סמך עליו, והפקיד בידיו את כספו ללא עדות או שטר.
חוסר ההיגיון שבטענה זו מוביל למסקנה, שנסיבות המקרה וסטטוס מעמד הצדדים כמלווה ולווה, אינם מאפשרים להקנות ללווה נאמנות מוחלטת, לכן המלווה יוכל להציג ראיות הסותרות את טיעוני הלווה. לאור זאת מוכח שלא כל חתימה "עיוורת" או התנהגות דומה, מקנים חזקת נאמנות שאיננה ניתנת לסתירה.
על כן סובר מהריא"ז ענזיל כי פסק השולחן ערוך צריך להתפרש לאור שיטת הרשב"א והרמב"ן, וממילא חתימה "עיוורת" (חתימה ללא קריאה והבנה של סעיפי החוזה) תקבל תוקף ותיצור התחייבות, רק כאשר קיים היגיון להסתמכות או אינדיקציה לנאמנות, כגון במצב בו מנסח ההסכם הוא גורם ניטרלי וכדו' , אך בכל מקרה אחר אין לחתימה "העיוורת" כל משמעות ובוודאי שהיא איננה יוצרת חלות והתחייבות להסכם.
לאור הדברים ניתן להסיק כי התקשרות בחוזה אשר נערך ונוסח על ידי החברה (בדרך כלל באמצעות יועציה המשפטיים) מבלי שהרוכש קרא את סעיפי החוזה והבינם כראוי, כנראה תקים לרוכש אפשרות לטעון שחתימתו איננה יוצרת תוקף והתחייבות.
בעז"ה בשבוע הבא נדון בהיבטים נוספים של חוזי חברות (חוזים אחידים)
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה
לתגובות ותיאום שיעורים stern1416@gmail.com