אילוסטרציה - אל תלמדו אותם מה זו אמונה בהשם
אילוסטרציה (צילום: Keren Freeman/FLASH90)
אאא

בין קניית הלולב לקטיפת הערבה, בין בחירת האתרוג לברירת ההדסים, בין הרכבת הדפנות לסיכוך הגג, בין תליית הקישוטים לחיבור הנורות--- בתוך כל ההכנות הקדחתניות האלו, יש גם כמה וכמה נשמות יקרות, שאין להן ולא כלום עם כל ההכנות האלו. כמה נשמות, שאין להן צורך "לצאת" מדירת קבע לדירת ארעי, משום שאין להן כלל דירת קבע. כאלו, שהארעיות היא לחם חוקן הקבוע – נשמות ממתינות, מצפות, מחפשות...

כמה נשמות טובות ואהובות יגיעו לחג הזה מבוישים נכלמים כואבים בודדים, ולא יודעים שמחה.

כמה נשמות טובות, שאין להם חצי שני, שאין להם בית, שאין להם מקום. ואין להם איפה להיות.

כמה נשמות אהובות, שהחצי השני שלהם אבוד ולא נמצא עד היום, הם יכנסו לחג הזה חצויים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

יכנסו, נראה שהיו מעדיפים לא להיות.

שוב פעם מגיע החג העליז הצבעוני והמרהיב הזה, שעומד בסימן "ושמחת בחגך", שוב פעם ההתרגשות, ההכנות, ההתרוצצויות, הקניות –כולם משקיעים זמן וכח וכסף ביציאה בת שבעת הימים אל דירת הארעי, שתזכיר את ההליכה במדבר בארץ לא זרועה, והנשמות הללו לא מבינות מה הטעם לצאת מדירת ארעי לדירת ארעי-דארעי?!

בהיכנס החג, כשכולם יבקשו שיפרוס עליהם השם את סוכת שלומו והאוויר יתמלא בניחוח, בחן, ביופי, במלכות, בשירה, בשמחה, באהבה, ובעיקר – במשפחה. כן, בעיקר – במשפחה. בזוגיות, בהורות, בקשר, בשייכות. כשכל זה יקרה, הן הנשמות החצויות האלו, שוב פעם ירגישו בחוץ. שוב פעם עם הכאב  שמכאיב כל כך. שוב פעם הדממה והלבד. שוב פעם הם ישבו בתוך הסוכה הריקה, החסרה, שיש לה להציע שפע של בדידות...

 ומה יש לה לבדידות להציע?  כלום. גם היא בודדה כואבת תלושה ומרחמת. גם היא לא יודעת איך מנחמים. גם היא לא יודעת איפה קונים את ספוג הפלא הזה, שיכול לנגב וליבש את הכאב הגדול הזה, שנשפך עם הכנס החג על השולחן הריק, הנרות הדולקים, ועל הסיר היתום שאין בו כמעט כלום, חוץ מבשר יבש שיש בו רק  כדי לקיים את המצווה "בבשר ויין". 

גם הן, כמו כולם, כל כך חלמו השנה לשיר "אשת חיל" ולהצביע  בקול רעש גדול, "ואת עלית על כולנה"...  בקשו שהסוכה  תתמלא קולות רעש ובלגן של ילדים צוהלים,  כל כך רצו, שיהיה להן את הבית הנכסף לצאת ממנו לדירת ארעי ולקיים בכך את המצווה בהידור... ותחת כל זה? -"שלום עליכם" שמושר מפה יחיד, חלוש ורפה, שמתחנן מהמלאכים לקורטוב של אנרגיה להשכיח את הכאב ולשמוח מעט...

ככה הם יעבירו את שעות החג בסוכה, או שלא.. בדממה ובלבד, הלבד יגיד להם  חג שמח, הבדידות תשב איתם בסוכה, הכאב יספר להם את סיפור החג,  כוס הקידוש ינגב את  המחנק בגרון, והמזלג והסכין יהנהנו לדממה  בשקט.

איש לא יוכל להבין או להכיל את הכאב העמוק הזה. גם לא הכלום  שיילך איתן לישון, יקום איתן באשמורת הבוקר לעוד יום חדש כמו הקודם לפניו. ככה עד, עד שתשקע השמש, ושכנים טובים יזמינו להבדלה בסיומו של יום, שנקרא בעצם "חג".

נשמע הזוי? מתקרבן? מוגזם?

זה סיפור אמיתי על חייהם של נשמות טובות אהובות ויקרות לאין שיעור, וזו בדיוק שגרת חגן. כמה מהן אולי אפילו בדירה שמולך. אז רגע לפני שאת או אתה מאחלים להם זיווג הגון עוד השנה בקרוב (בד"כ מול קהל אנשים בבית כנסת או ברחוב), ועל הדרך גם משפריצים חומרי חיזוק ואמונה, שהשם גדול טוב ומיטיב ורחמיו על כל מעשיו, ושעדין לא הגיע הזמן כי  את עוד צריכה להתחזק בצניעות/ בקבלת שבת מוקדם/ בכיבוד הורים/ בשמירת הלשון וכו' ואולי אתה צריך להתחזק בלימוד תורה יותר,  ואפשר גם שתהדר במצוות כיבוד אב ואם...  רגע לפני,  תסתכלו מאחורי העינים תפגשו את הכאב, ותחשבו רגע, מי יכול ללמד את מי,  מזה אמונה בהשם, ומי צריך להתחזק.

ובעיקר – תתפללו. הן בחג הסוכות הזה למשך שבעה ימים יש לכם את הכח שיש להן 365 ימים בשנה – כוחם של "עוברי דרכים", השוהים בדירת ארעי. אז תתפללו על הנשמות החסרות כי להן לא נשאר כח אפילו לזה.