הרעיון לפתיחת נצח יהודה מבחינתי, התחיל כשהרב בר חיים היה משגיח בישיבה, כאב לו מאוד על הנוער שלא נמצא מספיק בישיבות והוא החליט להקים מסגרת לטיפוח הנוער שבה ילמדו מקצוע. במסגרת זו ביקש ממני לעבוד עם הבחורים , וכך התחברתי לנוער שאינו נמצא בישיבה.
מישהו העלה לרב בר חיים מפגש שהיה לו עם אגף הנוער והנחל, שלימים נהיה האגף הביטחוני חברתי במשרד הביטחון בו העלו רעיון להקים מסגרת לנוער חרדי לגיוס. הפגישות הראשונות היו ב98 ושנה לאחר מכן היה הגיוס הראשון.
שנה שלמה היו פגישות עם הבחורים שלא היו בישיבות ועם משרד הביטחון על מנת להסביר להם על המסלול שבו אתה משרת שנתיים במסגרת מותאמת ולאחר מכן להשלים שנת לימוד ולצאת לחיים כאדם תורני וגם כאדם שיכול לפרנס את משפחתו בכבוד.
הבחורים לא ממש רצו ללמוד מקצוע, והם לא היו בישיבה ומכאן דובר על כמה טוב אם היה מסגרת צבאית שתכשיר אותם לחיים האזרחיים.
בתחילה היו הרבה חבלי לידה, התייעצויות רבות עם רבנים ולבסוף החלטנו שאנחנו פותחים את זה.
המסלול הראשון התחיל וגילינו דברים רבים שלא הכרנו, התחלנו להבין מה זה טירונות ואימון מתקדם, עלו קשיים מנטאליים רבים שנענו בשיחות עידוד רבות של הרבנים שסייעו לאורך כל הדרך. הצבא, הרבנות הצבאית סייעה מאוד בכל נושא הכשרות, מול ההורים ומול החיילים וברוך השם זה הצליח בגדול, בסיוע רב של האגף הביטחוני חברתי במשרד הביטחון.
בשנים הראשונות היינו יחידה, ולא גדוד. עד שהוכרנו כגדוד לקח כמה שנים, בתקופת מופז וזה נתן תנופה חזקה מאוד. הגדוד קיבל הכרה וגזרה מסודרת. זה נתן רוח גבית חיובית מאוד.
המעבר מהבקעה לגזרות נוספות נתן כבוד גדול לגדוד. נתן לחיילים הרגשה שלא מדובר ביחידה סוג ב' אלא כמו כולם. בהמשך היחידה כבר זכתה בפרס הרמטכ"ל והתמקצעו מאוד. היום חייל בנצח כבר גאה להגיד שהוא בנצח, וזאת נקודה משמעותית מאוד בתהליך. גאוות היחידה.
העמותה מלווה את החיילים בחלק התורני, בתמיכה מנטאלית וכמובן גם אחרי השירות, בלימודי המקצוע ובשידוכים.
מקרה שאני זוכר היטב הוא מקרה שבא אליי בחור להתייעץ איתי לפני צה"ל, שראש הישיבה שלו שלח אותו אליי. הבחור הגיע, כולו מריח בושם מצועצע ומצוחצח. אמרתי מה לו ולצבא, נראה לי לא מתאים בכלל . התחלתי לתאר לו את השירות, ובמיוחד את השבוע הכי קשה בצה"ל – אמר לי "כן" זה מה שאני רוצה.
החלטנו שמתאים לו, הבחור התגייס, ולי היו חששות. תקופה לאחר מכן אני פוגש אותו ואני רואה אותו מאושר עד הגג – והוא אומר לי סוף סוף אני הולך לישון בגלל שאני עייף ולא בגלל שאין לי מה לעשות.
ובכלל ישנם הרבה בחורים שהגיעו עם הרגשה מאוד חלשה, שהרגישו שהם לא שווה שום דבר ובסופו הם ממש נהיו סיפורי הצלחה.
סיפור נוסף שזכור לי הוא שהייתי בשבת בבסיס זה היה בתקופת חומת מגן, היה מתח גדול. זה היה בשבת הגדול, כשבפסח היה פיגוע במלון פארק בנתניה. החיילים הוקפצו כל הזמן. בשש בבוקר ראיתי את החיילים חוזרים מאובקים ועייפים ממשימה ובשעה 8 ראיתי אותם כולם יחדיו בתפילה. התרגשתי – אמרתי לאשתי את מי הקב"ה מעריך יותר? אותנו שנהנים בשבת ומתפללים ואוכלים או את הבחורים האלה שאמנם היו צריכים לנסוע בשבת אבל הצילו חיים וכעת הם מתפללים ויצטרכו לחזור עוד מעט לפעילות חשובה? אין לי ספק שקב"ה נהנה מהם. אמרתי לחיילים קניתם נכס לכל החיים, לעמוד בניסיון הזה זה לא פשוט.
בנוסף, כשהגעתי לבקר את גדוד המילואים ראיתי בוגרים שהקימו בתים חרדיים עם 5-6 ילדים ומפרנסים אותם בכבוד, רואי חשבון, שוחטים עורכי דין – החבר'ה יוצאים עם מקצוע לחיים וזה מרגש אותי מאוד. אני רואה אותם במילואים כשיש להם זמן לומדים גמרא, וזה נותן לנו הרבה כוח להמשך.
המסר שלי אליכם – כל בחור שאינו נמצא בישיבה, המקום הכי טוב בשבילו זה בנצח יהודה. זה מקום יותר טוב מכל מקום אם אתה לא בישיבה.
הסכנות הרוחניות ברחוב הרבה יותר גדולות, בנצח הוא מקבל מעטפת רוחנית, נמצא במסגרת ואם הוא לא בישיבה בנצח הוא תורם לעם ישראל ורוכש כלים ומקצוע לחיים. בחור צריך לדעת, אם אני לא תורם לעם ישראל ולעצמי ואני לא בישיבה, צריך להתגייס לנצח יהודה.
מתוך שיחה שקיים הרב פוקס עם בוגרי 'נצח יהודה'. הביא לדפוס, יוני גבאי