אני חושב שאחרי שנים ארוכות בתעשיית המוסיקה היהודית, הגיע הזמן להתוודות. זה הולך להיות ווידוי קשה, מפתיע, ואפילו כזה שהולך להרגיז חלק מהקוראים. אבל לפעמים קשה לשמור דברים בבטן, ויש צורך עז לשים את הדברים על השולחן.
ובכן, איך לומר בעדינות? אני לא מתחבר למוסיקת קרליבך. כן, בדיוק הימים אלה, כשיתחילו להלעיט אותנו מכל הכיוונים בניגוני קרליבך, לרגל יום השנה פטירתו, אני מטיל כאן פצצה. טוב, אולי לא כזאת פצצה, אבל העמדה הזאת בהחלט לא הכי פופולארית. אני מסכים, אבל הגיע הזמן להתוודות. בעיניי מדובר בסגנון מוסיקאלי מתיש, מעייף, כבד, נמתח כמו מסטיק , מאולץ, מרגיז.
שניה לפני שאתם מתנפלים עלי באבנים ובמקלות, מגיע ההסבר. הרב שלמה קרליבך ע"ה, היה דמות ייחודית ונדירה. איך על כך חולק. המוסיקה שלו ממשיכה להנתגן בכל פינה בעולם. מורשת ה"אור ואהבה" שלו חיה, בועטת והיא כאן כדי להשאר.
גם אני, כמו כולם, גדלתי על סיפורי קרליבך, המצמררים והמרגשים, כאלו שיגרמו לכל יהודי להזיל דמעה או שתיים. גם אני כמו כולם, שרתי בגרון ניחר את השירים שהוא הלחין בדם ובנשמה, מסביב לשולחן השבת, בעיניים עצומות. קשה לתאר את העוצמה, הנשמה, הקסם, והיופי שטמונים בלחנים המדהימים שלו.
עד כאן הקפה א'. התפנית אצלי בכל אופן, הגיעה בליל הסליחות האחרון. באחד מבתי הכנסת, שם נערך מן 'טקס' סליחות שמבוסס כל כולו על הדת של קרליבך. וכן, דווקא במילים האלו, שעשויות לצרום לחלקיכם, אני בוחר להשתמש. אותו לילה מתיש, הייתה בעצם החוויה הראשונה שלי, כשמצאתי את עצמי טובע עמוק בתוך ניגונים שנלעסים כמו מסטיק שעבר לו הטעם, ופשוט לא נגמרים.
אנשי דת הקרליבך, נראה היה כאילו שכחו, או לא התעניינו כלל שמדובר אחרי הכל בליל סליחות. לא הבחינו כנראה שמדובר בטקסטים, שאנחנו פשוט מחוייבים לומר על פי ההלכה, וגם על הדרך, אם אפשר, להתכוון למילים. ההכרה בעובדה המרה הכתה בי באותם רגעים. שמע, אמרתי לעצמי, אתה פשוט לא שם. אתה לא באמת מתחבר לכל הטקס המוסיקלי המוזר הזה.
זה היה בערך ככה. הגעתי אל אותו בית כנסת, ליל סליחות תשע"ו, כדי להעביר שידור חי ברדיו. הסאונדמנים עשו בלאנס, קהל גדול התאסף, כל אחד שלף גיטרות, חליליות, צ'לו, ועוד כלים מכלים שונים. החברה התחילו לנגן ולשיר, ובלי לשים לב כולם מתחילים להכנס לאקסטזה, כאילו במקום מחולקים בחינם פטריות הזיה. הידיים מתנופפות לכל עבר, העיניים עצומות, והאנשים שרים רוקדים ומתנועעים.
עד כאן הכל בסדר, אבל כפי שציינתי כאן קודם לכן, קשה היה להבין שמדובר בליל סליחות, בלילה שבו אנחנו צריכים טיפה להתעמק בטקסטים שהנחילו לנו חכמינו, ולא בקונצרט מוסיקלי של יללות, זעקות ותנועות משונות. מה גם, שהחבר'ה שם באותו בית כנסת הצליחו להמאיס עלי קצת את המוסיקה הזאת. ניגונים שפעם אהבתי, התחילו פשוט להמתח מעבר לכל פרופורציה, ולהטחן, ולהלעס, ולהמאס.
בקיצור, אין לי ספק שהרבה אנשים ירימו גבה, שכן אני מציג כאן עמדה לא הכי פופולארית. אין לי ספק גם שאני אקים על עצמי כמה אמנים מובילים בתעשייה, שדבקים במורשתו של ר' שלמה קרליבך, ורואים עצמם כממשיכי דרכו ההיסטוריים. אז סליחה, לא התכוונתי להרגיז איש, וכאן אני מדגיש ומבהיר כי כמובן שאין לי דבר נגד האיש - ר' שלמה קרליבך, להיפך, מורשתו חשובה, שיריו - נוגעים ללב. אהבתו לכל אדם, מרגשת. שיריו ימשיכו ללוות אותנו לנצח, עם הטור הזה או בלעדיו. בינתיים אני בחוץ, סורי.
ואחת קטנה לסיום: בלי ששמנו לב, שני ענקי מוסיקה הוציאו השבוע סינגלים חדשים. אברהם פריד, הוציא סינגל חדש, "הנני בידך". מרדכי בן דוד הוציא סינגל חדש, "נקום". שני הסינגלים עברו מתחת לרדאר של כולנו, מבלי להשאיר רושם מיוחד.
פריד ניסה לשוב ולקרוץ לקהל החרדי עם סינגל בהברה אשכנזית-חסידית, לא אותנטית בעליל. הלחן קצת מוזר, ולא סטנדרטי, וכך גם המילים. מרדכי בן דוד הוציא השנה סינגל שלישי (!), כן, שלישי. שמעתם על השניים הראשונים? כנראה שלא. האם הוא יצלול בתהום הנשיה המוסיקאלי כמו האחרים? כנראה שכן.