מעשה במלך שהיה בורח ממורדים במלכותו. בתוך כדי מנוסתו הבחין בבית כפרי פשוט ביער. הוא נכנס אליו ובעודו מתנשף הספיק לבאר בקצרה לבעל הבית, שהוא 'המלך', ושהוא בורח מאויביו. ולכן, התחנן איפוא שיחביאוהו עד עבור זעם.
בעל הבית מיהר להכניסו לאסם המיושן, כיסהו בערמות של קש, וחזר לביתו.
לאחר כמה דקות, התפרצו לבית חיילים מזויינים ובין נשיפה לנשיפה זעקו "איפה הוא?!"
בעל הבית היתמם: "על מה אתם מדברים?!". החיילים הביטו אחד בחברו, מסופקים, אם העומד לפניהם מעמיד פנים, או דובר אמת. ואז אמרו בפסקנות: "נכנס לפה מישהו לפני כמה דקות ואנו צריכים לתופסו".
בעל הבית היתמם בשנית: "אני ממש לא יודע על מה אתם מדברים, אתם יכולים לבדוק את ביתי אם אתם רוצים, חוץ ממני ואשתי אין כאן אף לא אחד".
החיילים, פתחו בסריקות וחיפושים בתוך הבית ומחוצה לו, ולא מצאו דבר. אמנם ברגע שנכנסו לאסם החסיר ליבו של בעל הבית פעימה, שהרי אם ימצא המלך, אחת דתו למות. במהלך החיפושים באסם הישן, נטל אחד החיילים קילשון, ודקר את הקש שתחתיו בכמה מקומות, ואולם שום תזוזה לא נראתה שם. משהעלו חרס בידם, הסתלקו מהמקום.
המלך יצא ממחבואו נושם לרווחה והודה מקירות ליבו לבעל הבית. "..אל דאגה, זה עניין של כמה ימים עד שיתעשתו חיילי ויטפלו במורדים. ואתה ידידי, הנני חב לך את חיי לכן כשאחזור למלכות אגמול לך טובה מרובה", כך סיים המלך את דבריו ואחר שציידו בעל הבית בלבוש מתאים ומעט אוכל, נפרד ממנו במילות תודה והמשיך בדרכו.
ויהי באחרית הימים, הוצרך הכפרי לחתן את בתו. החתן כבר נבחר, והכל היה מתאים, אלא שלא היתה לו פרוטה לחתונה.
פתאום נזכר - "המלך הגדול" הרי הוא הבטיח... מיד רתם את סוסו ונסע לכיוון הארמון.
אחר כמה ימי טלטלה בדרכים, הגיע לארמון המלוכה. השומרים סרבו להכניסו אולם אחר הרבה תחנונים והסברים העבירו את השאלה למלך, והמלך ניאות להכניסו.
בראותו את המלך, קד קידה עמוקה. המלך נראה הדור בלבושו, בת שחוק נסוכה על פניו, וניכר שהוא במצב רוח מרומם. "מי יודע, אולי זו גם הסיבה שניאות להכניסני", הרהר הכפרי.
"כן, מה אפשר לעזור לאיש הכפר?!" קטע המלך את מחשבותיו.
"הוד מלכותו זוכר אותי"?!, שאל הכפרי בהיסוס. "נו, באמת מה לי ולכפרים המרוחקים?!" החזיר המלך. "ובכן, לפני כמה שנים המלך ברח ממורדיו וזכיתי לארח ולהחביא את המלך בביתי...", אמר הכפרי בפשטות.
המלך התעשת ברגע, קם מלוא קומתו וחיבק בחום את הכפרי, "ברוך בואך בצל ממלכתי, ודאי שאני זוכר ... איך אשכח את החסד שעשית עימדי... אני חב לך את חיי". לאחר כמה דקות, כבר מצא הכפרי את עצמו יושב על כיסא זהב בצד המלך, סועד את ליבו בסעודה דשנה, למול עיניו הנוצצות של המלך. "תאכל תאכל, אם תהיה עוד רעב יביאו לך עוד ... כמה שתרצה", אמר המלך בהנאה.
לאחר שסיים סעודתו, פקד המלך להביא שני קינוחים מוקצפים לו ולידידו, ופתח בשיחה נינוחה: "ידידי היקר, איני יודע מה הביאך הלום, אך דע לך נאמנה, שיש בידך לבקש כל אשר תחפוץ". הכפרי ענה: "אכן באתי להעתיר לפני המלך אם יוכל לעזור לי בהוצאות חתונת בתי".
המלך שתק כמה שניות מהורהר ולאחר רגע אמר: "שק מלא בזהובים יספיק לך?!" הכפרי ענה על אתר "ודאי ודאי, אבל אולי זה יותר מדאי", המלך חייך בחום והפטיר: "מגיע לך הרבה יותר", תוך שהוא מצווה את עבדיו להביא שק מלא זהובים. "נא למלאות לו בנוסף עגלה מכל טוב, עם סוס חזק מאורוות השרים", והוסיף לכיוון הכפרי "...אינך צריך להחזיר אותם".
המלך הביט בכפרי ושאל - "זהו?! אולי עוד משהו?! זכור זו הזדמנות חייך!!!"
"יש לי עוד שאלה קטנה, ... אם אפשר", אמר הכפרי. "בכבוד", צהל המלך. "רציתי לשאול את הוד מלכותו כשהיית באסם שלי מתחת לקש, ודקרו שם את הקש בקילשון, ... איך הייתה ההרגשה?!"
המלך האדים מכעס, "איך אתה מעז", סינן בין שיניו. "ברגע זה אני מכריז עליך כמורד במלכות ומבזה המלך, קחו אותו מיד לעמוד התליה ללא כל שהיות", פקד על עבדיו.
הכפרי, נפל מתחנן על חייו לרגלי המלך, והביע חרטה על השטות שעלתה בליבו לבקש דבר כזה אולם המלך לא שעה לתחנוניו ורק זירז יותר את עבדיו.
בדרך לעמוד התליה, כבר חזר על הוידוי כמה פעמים עד שמצא עצמו כשחבל התליה מונח על צווארו...
"עצור!!!" צעק המלך לכיוון עבדיו, "הביאוהו לכאן מיד", פקד. כשהוא מובל כולו רועד, מצא עצמו ניצב מול עיניו המחויכות של המלך. "נו, נו, איך הייתה ההרגשה?!" שאל המלך, "כך גם אני הרגשתי ידידי בביתך", עד כאן המשל.
והנמשל:
בפרקי אבות (פ"ו מ"ד) כתוב: "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך אשריך בעוה"ז, וטוב לך לעולם הבא".
ושאלו המפרשים מהו הפירוש - "ואם אתה עושה כן...", שהרי התנא בתחילת דבריו כבר אמר, "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך לעולם הבא".
וזאת כוונת התנא במשנה "אם אתה עושה כן" - לך תסביר ליהודי מהי מתיקותה של התורה?! רק אם תעשה כך, תוכל להמחיש לו.
ועל אותה הדרך ניתן לומר: לך תסביר לגוי מהו עוצמת קדושת המקומות הקדושים של היהודים... אם אתה עושה כן היינו מתייחס אליהם בקדושה אז הם ירגישו.
וכלפי מה אמורים הדברים: הבג"ץ הורה להרוס את בית הכנסת "אילת השחר" בשכונת גבעת זאב בירושלים. אם חלילה תתבצע החלטה זאת, יגרם חילול ה' נורא ויהיה זה בחינת כריתת הענף שעליו יושבים היהודים בתפוצות בכלל ובארץ הקודש בפרט שהרי הגויים בכל העולם כולו והערבים בפרט יבואו ויאמרו: אם היהודים מתירים לעצמם להרוס את בית הכנסת הקדוש שלהם, אז קל וחומר שלנו מותר להשמיד את מקומותיהם הקדושים שממוקמים בשטחים שלנו.
פעולה זו יכולה גם להגביר את תאבונם הזוללני לספח לעצמם גם את הכותל המערבי מתוך אותו קלף מיקוח: אם הם מרשים לעצמם להרוס בית כנסת אז בטח שלנו מותר להשתלט על המקום הקדוש ביותר בעיניהם. וכאמור לעיל מדובר כאן בחילול ה' ממדרגה ראשונה, שהרי לא נשמע בכל ההיסטוריה שהמוסלמים או הנוצרים החריבו את המסגדים והכנסיות של עצמם, אז אנו שנקראים "אור לגויים" נבצע פשע כזה?!
הנני קורא מכאן קריאה נרגשת למקבלי ההחלטות: הסירו מיידית את ידכם מבית המקדש המעט הזה, ובכך תמנעו נזק בלתי הפיך לעם ישראל בכלל וליהודי ארץ הקודש בפרט.
ויהי רצון שהשם יתברך יסיר מעלינו את רוח השטות ויערה עלינו רוח קדושה ממרום וזה יזרז את ביאתו של משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו במהרה בימינו אמן.